מחנה הריכוז דכאו: מראשית הדיקטטורה למודל של מערכת המחנות

מחנה שנועד לבסס שלטון חדש

דכאו הוקם בשטח מפעל נטוש לאבק שריפה ולתחמושת. ראשוני האסירים היו בעיקר מתנגדים פוליטיים, ובהם קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים. המעצר הוציא אותם ממסגרת ההגנות המשפטיות הרגילות והכפיף אותם למנגנון שאפשר ענישה, השפלה ואלימות כמעט ללא אפשרות לערער עליהן.

ההגדרה "מחנה הריכוז הסדיר הראשון" דורשת דיוק. היא אינה אומרת שלפני דכאו לא היו אתרי מעצר ועינויים נאציים. במהלך תפיסת השלטון הוקמו מקומות כליאה מאולתרים רבים. חשיבותו המיוחדת של דכאו נבעה מהמשכיותו ומהסדר הארגוני שהתפתח בו. את הקמתו יש להבין בתוך התהליך הרחב של עליית הנאציזם והרדיפה.

למעצר הייתה השפעה גם מחוץ לגדרות. היעלמותו של פעיל מן החיים הציבוריים פגעה בו ובמשפחתו, ובמקביל הזהירה אחרים מפני התנגדות לשלטון. המחנה היה אפוא גם אמצעי לדיכוי אנשים מסוימים וגם כלי להפחדת החברה שסביבם. התפקיד הזה התקיים כבר לפני פרוץ המלחמה ולפני הרחבת מערכת המחנות ברחבי אירופה.

כיצד הפך דכאו לדגם עבור האס-אס

בפיקודו של תאודור אייקה נוסחו כללים מפורטים לענישה ולשירות השומרים. התקנון לא הגן על האסירים מפני שרירות לב. הוא העניק מסגרת מנהלית לטרור וקבע את סמכותם של מי שהפעילו אותו. משום כך, עצם קיומו של מסמך רשמי אינו מעיד על הליך הוגן או על גבולות ממשיים לכוח.

דכאו היה גם מקום הכשרה לאנשי אס-אס. שיטות פיקוח, השפלה וכפייה, לצד בעלי תפקידים שרכשו בו ניסיון, עברו למקומות כליאה נוספים. השפעתו חרגה אפוא ממספר האסירים שהוחזקו בשטחו. הוא תרם לעיצוב מערכת שבה השליטה באדם הכלוא נעשתה שגרת עבודה ארגונית.

חשוב להבחין בין תפקידיהם של סוגי המחנות. דכאו היה מחנה ריכוז ואתר של רצח ותמותה המונית, אך לא הוקם כמרכז הרג שמטרתו העיקרית רצח מיידי של משלוחי מגורשים שלמים. ההסבר על מחנות ריכוז ומרכזי הרג מסייע להבין את ההבדל. ההבחנה אינה ממעיטה באלימות במחנות הריכוז, אלא מאפשרת לתאר במדויק את תפקודם ואת השתנותם.

אוכלוסיית האסירים השתנתה עם הרדיפה

לצד מתנגדים פוליטיים נכלאו בדכאו יהודים, עדי יהוה, גברים שנרדפו בשל הומוסקסואליות ואנשים שסווגו בידי הנאצים בקטגוריות חברתיות ופליליות שונות. הכינויים המופיעים ברישומי המחנה הם חלק משיטת הסיווג של הרודפים. אין לקבל אותם כתיאור אובייקטיבי של האסירים או כהוכחה לעבירה שעברו.

פוגרום נובמבר 1938 הביא לשינוי משמעותי. גברים יהודים נעצרו בהמוניהם ונשלחו למחנות, ובהם דכאו. הכליאה השתלבה במדיניות של נישול היהודים ודחיקתם להגירה. חלקם שוחררו בהמשך, אולם השחרור היה כפוף להחלטות הרודפים ולא ביטל את אובדן הביטחון, הפרנסה והזכויות. עמוד ליל הבדולח מציג את ההקשר הרחב של גל המעצרים הזה.

המלחמה הרחיבה את אוכלוסיית המחנה אל מעבר לגרמניה. אסירים הובאו מארצות כבושות, לעיתים לאחר שעברו דרך בתי סוהר ומחנות אחרים. הם דיברו שפות שונות והגיעו בנסיבות שונות. הכללת כולם בקבוצה אחידה מטשטשת את מסלולי הרדיפה, את מדרג האסירים שכפה האס-אס ואת התנאים שהשפיעו על סיכויי הישרדותם.

עבודת כפייה ומחנות המשנה

עם השנים הפך דכאו למערכת רחבה של מחנות משנה. אסירים הועסקו בבנייה ובתעשייה, לרבות במיזמים שנועדו לצורכי המלחמה הגרמנית. בשלבים המאוחרים הועברו יהודים רבים למערכת הזאת, ובין היתר למתחמי קאופרינג ומילדורף. השם דכאו ברישום של אסיר עשוי אפוא לציין זיקה מנהלית גם כאשר עבודתו נעשתה הרחק מן המחנה המרכזי.

הצורך בעובדים לא העניק להם הגנה יציבה. מזון, מגורים וטיפול רפואי הוכפפו לדרישות העבודה, והאסירים נחשפו לענישה, לתשישות ולמחלות. הגדרה של אדם ככשיר לעבודה לא הייתה הבטחה שיישאר בחיים, אלא החלטה זמנית של מערכת שניצלה את כוחו ולא הכירה בזכויותיו.

למחקר משפחתי יש לכך משמעות מעשית. כדי להבין את קורותיו של אדם אין להסתפק בשם המחנה המופיע במסמך אחד. צריך לחפש תאריכי העברה, מחנות משנה, מספרי אסיר ותיעוד של מקומות עבודה. רצף כזה עשוי להסביר מדוע מסמכים שונים מזכירים אותו מחנה, אף שהאסיר נע בין אתרים בעלי תנאים שונים מאוד.

ניסויים רפואיים, רצח ומניין הקורבנות

רופאים גרמנים ערכו באסירים ניסויים ללא הסכמתם. מוזיאון השואה האמריקני מתאר ניסויים הקשורים לגובה רב, לקור קיצוני, לשתיית מי ים ולמחלות זיהומיות. האסירים לא יכלו לסרב להשתתף ולא נהנו מהגנות רפואיות. רבים מתו או נפגעו. הצגתם כמשתתפים במחקר מרצונם תסלף את יחסי הכוח שבהם בוצעו המעשים.

בדכאו התקיימו גם הוצאות להורג, ואסירים הועברו ממנו לאתרי רצח אחרים. מי שסווגו כבלתי כשירים לעבודה יכלו להישלח למרכז ההרג הרטהיים באוסטריה. משום כך, חקר הקורבנות מחייב לבחון את הקשרים בין אתרי הכליאה ואת גורל האנשים לאחר שהוצאו מן המחנה.

מניין המתים אינו מספר סגור שכל מרכיביו תועדו. מוזיאון השואה האמריקני מציין הערכה של לפחות 40,000 קורבנות ומסביר כי יש פערים ברישום המוצאים להורג ובמניין המתים במהלך הפינוי. אתר ההנצחה בדכאו מציין לפחות 41,500. יש לשמור על הייחוס ועל המילה "לפחות", ולא להציג אחד מן המספרים כמפקד שמי מלא וסופי.

הפינוי, השחרור ומשפטי דכאו

בחודשים האחרונים הוסיפו משלוחים ממחנות אחרים לצפיפות, למחסור ולמחלות. התקרבות בעלות הברית לא הפסיקה את הסכנה. האס-אס הוציא אסירים ברכבות פינוי ובצעדות מוות, שבהן מתו אנשים מתשישות, מקור ומרעב ונרצחו מי שלא הצליחו להמשיך.

ב-29 באפריל 1945 שחררו כוחות אמריקניים את המחנה המרכזי. השחרור סיים את שליטת האס-אס, אך לא ריפא מיד את מי שסבלו מרעב וממחלה. הניצולים נזקקו לטיפול ולהתאוששות, ובמקביל התמודדו עם חוסר הידיעה על גורל משפחותיהם ועל האפשרות לשוב לביתם.

מנובמבר 1945 נערכו בשטח המחנה לשעבר משפטים בפני בתי דין צבאיים אמריקניים. "משפטי דכאו" כללו הליכים על פשעים שנעשו בדכאו ובמחנות נוספים. אין לזהות את מכלול המשפטים עם משפט אנשי סגל דכאו לבדו, או עם בית הדין הבין-לאומי בנירנברג.

האתר, המסמכים והעדויות מאפשרים לבחון רבדים שונים של ההיסטוריה הזאת. המבנים מלמדים על המרחב, הרישומים על החלטות והעברות, והעדויות על חוויות שהביורוקרטיה הסתירה. החיבור ביניהם מבהיר כיצד מחנה שהוקם בראשית הדיקטטורה סייע לעצב את מנגנוני הרדיפה והמשיך לפגוע באנשים עד ימיה האחרונים.