ליל הבדולח: פוגרום נובמבר 1938 וההסלמה ברדיפת יהודי גרמניה

הרדיפה שקדמה לפוגרום

האלימות בנובמבר לא הייתה ראשית האנטישמיות הנאצית. מאז 1933 הרחיק המשטר יהודים ממקצועות וממוסדות ציבור, עודד חרמות ופגע במעמדם באמצעות תקנות, איומים והשפלה. חוקי נירנברג משנת 1935 שללו מהם אזרחות מלאה ואסרו נישואים ויחסי מין בין יהודים לבין מי שסווגו כבעלי דם גרמני או קרוב לו. כך הפכו הגדרות גזעניות לכלים שבאמצעותם קבעו רשויות את זכויותיהם של שכנים, עמיתים ובני משפחה.

החקיקה והאלימות לא היו מסלולים נפרדים. פיטורים יכלו להישען על תקנה רשמית, ואילו מכירה כפויה של עסק יכלה לכלול גם איומים ופגיעה גופנית. עבור משפחות יהודיות הייתה זו הצטמצמות מתמשכת של האפשרויות ללמוד, לעבוד, להתפרנס ולהשתייך לחברה. ההקשר של עליית הנאציזם והסלמת הרדיפה מסביר מדוע פוגרום נובמבר היה החרפה של תהליך קיים ולא אירוע שפרץ ללא רקע.

התרחבותה של גרמניה הרחיבה גם את תחום הרדיפה. אוסטריה סופחה במרץ 1938, וחבל הסודטים סופח בסתיו. יהודי אוסטריה נחשפו לאחר הסיפוח להשפלות פומביות ולנישול מהיר. כאשר מדברים על הפוגרום ״בגרמניה״ חשוב אפוא לזכור את גבולות הרייך המורחב באותה עת. קהילות בעלות היסטוריות שונות נמצאו בתוך חודשים תחת אותו מנגנון שלטוני, אף שהקצב והאופן של הרדיפה לא היו זהים בכל מקום.

ההתנקשות ששימשה אמתלה

בסוף אוקטובר 1938 גירשו הרשויות הגרמניות אלפי יהודים בעלי אזרחות פולנית. בין המגורשים היו בני משפחת גרינשפן, שנאלצו לעזוב את הנובר ולהגיע לאזור הגבול עם פולין. הרשל גרינשפן, בנם בן השבע עשרה שחי בפריז, שמע על מצב משפחתו. ב-7 בנובמבר הוא ירה בדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט בשגרירות גרמניה בפריז. פום ראט מת מפצעיו ב-9 בנובמבר.

ההנהגה הנאצית השתמשה בירי להצדקת ענישה קולקטיבית. יש להבחין בין האמתלה שהציגה לבין האחריות למעשים. יהודים בכל רחבי הרייך לא היו אחראים להתנקשות. ההחלטה לתקוף אותם, להבעיר את בתי הכנסת שלהם ולכלוא אותם הייתה החלטת המשטר ומבצעיו. התעמולה תיארה את מעשהו של נער יחיד כחלק ממזימה יהודית כללית, ובכך ניסתה להעניק לאלימות המאורגנת מראה של תגובה עממית מוצדקת.

ב-9 בנובמבר התכנסו מנהיגי המפלגה הנאצית במינכן לציון ניסיון ההפיכה הכושל של היטלר משנת 1923. לאחר שנודע על מות הדיפלומט נשא יוזף גבלס נאום מסית. הוראות הועברו דרך רשת המפלגה אל בעלי תפקידים מקומיים. מוזיאון השואה האמריקאי מדגיש את התיאום של בכירי המשטר ואת תמיכת היטלר. התמונה הזאת אינה מתיישבת עם הטענה הנאצית שהאלימות הייתה התפרצות ספונטנית שהשלטון רק התקשה לרסן.

תקיפות מקומיות התרחשו גם לפני הלילה המרכזי. התאריכים 9 ו-10 בנובמבר מציינים את שלבו העיקרי של הפוגרום הארצי, ולא שעה אחידה שבה התחילו והסתיימו כל המעשים. מחקר מקומי עשוי להראות רצף מעט שונה של התנכלויות, מעצרים והרס. ההבדלים האלה מוסיפים דיוק להבנת האירוע בלי לשנות את אופיו כמסע אלימות שהמשטר יזם והניע.

מנגנון האלימות וההגנה הבררנית

בהתקפות השתתפו אנשי אס אה, אס אס, נוער היטלר וארגונים נאציים נוספים. אזרחים השתתפו אף הם, ובכלל זה בביזה של בתים ועסקים שנפגעו. אחרים צפו במתרחש. לא כל אדם פעל באותה דרך, אך את תפקיד הרשויות אי אפשר לתאר רק כהימנעות מהשבת הסדר. המדינה עצמה נתנה למבצעים מסגרת פעולה, סימנה את הקורבנות והבהירה איזה רכוש ראוי להגנה ואיזה רכוש מותר לפגוע בו.

הוראות למשטרה ולגורמים מקומיים הבחינו בין נכסים יהודיים לבין נכסים סמוכים של לא-יהודים. לעיתים עסקו כבאים במניעת התפשטות האש לבניינים שכנים במקום בהצלת בית הכנסת הבוער. ההבחנה הזאת חשובה: היא מעידה שלא מדובר היה בהיעלמות מוחלטת של יכולת האכיפה, אלא בהפעלתה באופן בררני. מנגנוני הסדר המשיכו לתפקד, אך ההגנה שהעניקו הותנתה בזהותו של בעל הבית או העסק.

בתי הכנסת שנפגעו לא היו רק מבני תפילה. התקיימו בהם לימוד, מפגשים ופעילות קהילתית, והם נשאו זיכרון של דורות. פגיעה בספרי קודש, בחפצים ובמרחבים משותפים פגעה ביכולת של קהילה להמשיך להתקיים. במקביל, החדירה לבתים ביטלה את ההבחנה בין סכנה ברחוב לבין ביטחון במרחב הפרטי. משפחה שאיבדה חנות יכלה לאבד באותו זמן גם מקום מגורים, מסמכים וקשר עם קרוב שנעצר.

פרסומים מוסדיים מתארים אלפי עסקים שנפגעו ויותר מאלף בתי כנסת ומקומות תפילה שהותקפו או נהרסו. הספירה המדויקת תלויה בשאלה אם מונים בניינים, אולמות תפילה ומוסדות נלווים בנפרד, ובממצאים של מחקר מקומי מאוחר. אין צורך להציג מספר מעוגל כרשימה שלמה כדי להבין את היקף החורבן. דווקא הגדרה ברורה של מה נספר מונעת ערבוב בין סוגים שונים של פגיעה.

המעצרים והשליחה למחנות

עשרות אלפי גברים יהודים נעצרו, ורבים מהם נשלחו לדכאו, לבוכנוואלד ולזקסנהאוזן. זהותם היהודית הייתה הבסיס לכליאה ההמונית. לא היה להם קשר למעשהו של גרינשפן, והמעצר לא היה חקירה פלילית של הירי בפריז. הוא שימש אמצעי טרור נגד אוכלוסייה שלמה ולחץ על משפחות לעזוב את הארץ שבה חיו.

יש להבחין בין מספר העצורים לבין מספר הנשלחים למחנות ריכוז. הסקירה העדכנית של מוזיאון השואה האמריקאי מציינת כ-26,000 גברים שנכלאו במחנות. בפרסומים אחרים מופיע המספר המקובל של כ-30,000 עצורים. אלה אומדנים שאינם בהכרח מתייחסים לאותה קבוצת אנשים, ולכן אין להחליף ביניהם בלי להסביר את תחום הספירה. בשני המקרים מדובר במהלך המוני ומכוון של כליאה על בסיס יהדות.

האסירים סבלו מאלימות, מהשפלה וממחסור, והיו מקרי מוות במעצר. שחרור נקשר לעיתים להצגת תוכניות הגירה ולוויתור על רכוש. בני המשפחה שנותרו בחוץ ניסו לברר היכן מוחזקים יקיריהם, להשיג אישורים ולמצוא קשרים במדינות אחרות. גם כאשר אדם שוחרר, לא הושבו לו הביטחון והזכויות שנשללו ממנו. השחרור היה חלק ממערכת לחץ מתמשכת, לא חזרה לחיים שקדמו לפוגרום.

האירוע מדגים מדוע יש לבחון את מחנות הריכוז ומרכזי ההשמדה לפי התקופה והתפקיד. המחנות כבר התקיימו לפני נובמבר 1938, ובפוגרום נעשה בהם שימוש רחב במיוחד נגד יהודים. אין לזהות באופן אוטומטי את תפקידם אז עם תפקיד מרכזי הרצח שפעלו בהמשך המלחמה. ההבחנה אינה מפחיתה מחומרת הכליאה, אלא מסבירה כיצד המערכת השתנתה והתרחבה.

הקורבנות נדרשו לממן את הפגיעה בהם

לאחר הפוגרום החריף המשטר את הרדיפה הכלכלית. בישיבה בראשות הרמן גרינג ב-12 בנובמבר נדונו צעדים שהעבירו את עלויות ההתקפות אל היהודים עצמם. הוטל עליהם תשלום קולקטיבי של מיליארד רייכסמארק. כספי ביטוח עבור נכסים שנפגעו הועברו למדינה, ובעלי הנכסים נדרשו לשאת בתיקון הנזק. מי שנשדד או שחנותו נהרסה לא קיבל הגנה מפני הפוגעים, אלא חיוב נוסף מצד השלטון.

הכינוי הנאצי ״תשלום כפרה״ נשען על הטענה הכוזבת בדבר אשמה יהודית משותפת. זה היה כלי של ענישה ונישול, ולא פיצוי על חוב אמיתי. גם המונח ״אריזציה״ מתאר תהליך שנקבע מתוך תפיסת גזע: העברת עסקים ורכוש מידיים יהודיות לידיים לא-יהודיות. כאשר העברה כזאת בוצעה כמכירה, עצם קיומו של חוזה לא הפך אותה לעסקה חופשית.

תקנות נוספות דחקו יהודים מחיי הכלכלה והעמיקו את התלות שלהם בהיתרי הרשויות. כך התחברו ההרס הפיזי והפעולה המנהלית. הסיפור של החרמת רכוש יהודי ואריזציה אינו נפרד מסיפור הפוגרום: ההתקפות החלישו משפחות, והמדיניות שבאה אחריהן נטלה מהן משאבים שנדרשו גם לצורך בריחה. הלחץ לעזוב גבר דווקא כאשר היכולת הכלכלית לעשות זאת נפגעה.

תגובות בעולם והאפשרות להימלט

הפוגרום זכה לסיקור נרחב מחוץ לגרמניה. עיתונאים, דיפלומטים, ארגונים דתיים וקהילות יהודיות דיווחו על האלימות או מחו עליה. נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט החזיר את השגריר האמריקאי להתייעצויות. עם זאת, גינוי ציבורי לא היה זהה לשינוי בחוקי הגירה, והבעת זעזוע לא סיפקה למשפחה מסוימת אשרת כניסה או מקום להתגורר בו.

בריטניה אפשרה את כניסתם של ילדים פליטים ללא הוריהם במסגרת מאמצי ההצלה שנודעו בשם קינדרטרנספורט. מסוף 1938 ועד 1940 הגיעו באמצעותם לבריטניה כ-10,000 ילדים, רובם יהודים. זה היה נתיב הצלה בעל משמעות עצומה עבור מי שנכללו בו, אך ההורים בדרך כלל לא הורשו להצטרף במסגרת אותה תוכנית. החלטה לשלוח ילד יכלה להציל את חייו ובו בזמן להפריד אותו ממשפחתו לתמיד.

הגירה הייתה רצף של תנאים ולא החלטה אחת. נדרשו רשות יציאה, מעבר דרך מדינות אחרות וקבלה במדינת יעד. לעיתים נדרשו גם ערבויות כספיות וקרובים שיוכלו לסייע. לכן השאלה ההיסטורית אינה רק מדוע אנשים לא עזבו מוקדם יותר. צריך לברר אילו אפשרויות עמדו בפניהם בזמן אמת, מה ידעו, ומה נדרש מהם כדי להפוך רצון לעזוב למסע אפשרי עבור בני המשפחה כולם.

מה מלמד השם ליל הבדולח

השם ליל הבדולח מפנה אל שברי הזכוכית ברחובות. הוא מוכר מאוד, אך עלול למקד את המבט ברכוש במקום בבני אדם שנרצחו, הותקפו ונכלאו. השם פוגרום נובמבר מדגיש שמדובר באלימות אנטי-יהודית מאורגנת. השימוש בשני השמות מאפשר לזהות את האירוע המוכר ובו בזמן להרחיב את ההבנה מעבר לחלונות שנופצו.

אין לתאר את האירוע כראשיתה של כל הרדיפה, וגם לא כאילו כבר היה זהה למערכת הרצח שהתפתחה בזמן המלחמה. חשיבותו נעוצה בחיבור המסוים בין אלימות ארצית גלויה, כליאה המונית והחרפה בנישול הכלכלי, בחסות המדינה. כל אחד מן המרכיבים התקיים בהקשר רחב יותר, אך צירופם בנובמבר שינה את תחושת הסכנה ואת התנאים המעשיים שבהם חיו היהודים.

ציר הזמן של השואה מציב את הפוגרום בין החקיקה המפלה של שנות השלושים לבין הגירושים והרצח ההמוני בזמן המלחמה. האירוע לא הפך כל התפתחות מאוחרת לבלתי נמנעת. הוא חשף מה המשטר כבר היה מוכן לעשות, כיצד מוסדות ואנשים אפשרו זאת, וכמה מעט הגנה עוד העניקו אזרחות, בעלות על רכוש והשתייכות ארוכת שנים לחברה הגרמנית.

בחינת הפוגרום ברמת הרחוב וברמת המדינה משלימה זו את זו. מסמך על הוראה כללית מסביר את מסגרת הפעולה, ואילו תיעוד של משפחה או בית כנסת מסוים מראה כיצד הופעלה בפועל. בלי המסגרת עלול המקרה המקומי להיראות מבודד; בלי המקרה המקומי עלולים הקורבנות להיעלם מאחורי תיאור של מוסדות ותקנות בלבד.