מאוטהאוזן וגוזן: עבודת כפייה, רדיפה וצעדות המוות האחרונות

מחנה באוסטריה לאחר הסיפוח

לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה במרץ 1938 בחר האס-אס במאוטהאוזן (Mauthausen), ליד הדנובה, כאתר למחנה חדש. ב-8 באוגוסט 1938 הועברו אליו האסירים הראשונים מדכאו. בשלב הראשון היו אלה גברים גרמנים ואוסטרים שנאלצו לבנות את מקום כליאתם ולהכין את המחצבה להפעלה.

בחירת האתר קשרה בין כליאת אנשים לבין פעילותו הכלכלית של האס-אס בענף חומרי הבנייה. הגרניט נועד למיזמי בנייה גדולים, ובהם התוכניות לעיר לינץ. העבודה במחצבה לא הייתה עבודה אזרחית רגילה ללא שכר בלבד. היא נעשתה תחת כפייה, ענישה ומחסור, בתנאים שסיכנו את גופם ואת חייהם של העובדים.

לאחר פרוץ המלחמה הגיעו אסירים מארצות כבושות. בין הכלואים היו מתנגדים פוליטיים, רפובליקנים ספרדים, שבויי מלחמה סובייטים, יהודים וקבוצות שנרדפו מכוח סיווגים נאציים נוספים. לאום וקטגוריית אסיר השפיעו על היחס ועל סיכויי ההישרדות. הסיווגים האלה משקפים מדרג כפוי של הרודפים, ולא הבדל בערכם של האנשים שנכלאו.

משמעות הסיווג למחנה בדרגה הקשה ביותר

בינואר 1941 הגדיר מנגנון הביטחון הנאצי את מאוטהאוזן כמחנה מקטגוריה III. הקטגוריה נועדה לאסירים שהרשויות הציגו כבעלי אשמה חמורה וכמי שסיכוייהם ל"תיקון" מועטים. זה היה ביטוי לחומרת המשטר שהשלטונות ביקשו להחיל, ולא הוכחה שהכלואים הורשעו בעבירות במסגרת משפט הוגן.

גם הסיווג הרשמי אינו מסביר לבדו את כל חוויות האסירים. היחס השתנה לפי התקופה, מקום העבודה, מצב הבריאות, הלאום והחלטות השומרים. כל המשתנים האלה פעלו בתוך מערכת שבה לא הייתה לאסיר הגנה בסיסית מפני ניצול ואלימות. לעיתים שינוי בשיבוץ יכול היה לשנות מאוד את סיכוייו לשרוד.

העמוד על מחנות ריכוז ומרכזי הרג מבהיר את ההבחנות בין מוסדות הכליאה והרצח. מאוטהאוזן היה מחנה ריכוז ששימש לעבודת כפייה וכלל גם מתקני רצח. אופיו הקטלני לא היה מוגבל לשיטה אחת, למבנה אחד או לשלב יחיד בתולדותיו.

המחצבה ו"מדרגות המוות"

המחצבות נעשו לאחד מסמליה המוכרים של מערכת מאוטהאוזן-גוזן. אסירים חצבו אבנים והעבירו אותן תחת פיקוח אלים, בשעות עבודה ארוכות ובתזונה שאינה מספקת. לצד מנגנון העבודה של האס-אס פעלו גם אנשי מקצוע אזרחים. המפגש הזה מדגים את הקשר בין המחנה לבין המשק שמחוץ לגדרותיו.

במאוטהאוזן נאלצו אסירים לשאת גרניט במעלה גרם המדרגות שנודע בשם "מדרגות המוות". אתר ההנצחה מציין 186 מדרגות. חשיבותו ההיסטורית של המקום אינה טמונה במספר בלבד, אלא בשילוב בין משא כבד, חולשה גופנית ואלימות. עבור אסיר מותש, אותה דרך הייתה חלק ממנגנון ענישה וניצול שעלול היה להביא למותו.

אתר ההנצחה מתעד גם רצח מכוון במחצבה ורישומים שהסתירו את נסיבותיו. מסמך מנהלי עשוי למסור סיבת מוות שאינה מתארת ביושר את מה שאירע. לכן יש להשוות רישומים לעדויות ולמקורות נוספים. עצם קיומו של טופס רשמי מעיד על פעולת הביורוקרטיה, אך אינו מחייב שהנוסח שנכתב בו אמין בכל פרטיו.

גוזן וההתרחבות לתעשיית החימוש

בדצמבר 1939 הורה האס-אס על הקמת גוזן (Gusen), והמחנה החל לפעול רשמית במאי 1940. הוא שכן במרחק קילומטרים מעטים ממאוטהאוזן והפך לאתר כליאה גדול בפני עצמו. הצגתו כשלוחה שולית עלולה להעלים את ממדי האסון שהתרחש בו ואת חייהם של עשרות אלפי הכלואים.

במחצית השנייה של המלחמה הורחבה עבודת האסירים לייצור נשק ולחפירת מפעלים מתחת לאדמה. בסנקט גאורגן אן דר גוזן הוקם המיזם שכונה "ברגקריסטל", שנועד להגן על ייצור מטוסים מפני הפצצות. במרץ 1944 נפתח גוזן II כדי לשכן אסירים שנדרשו לעבודות הבנייה ולייצור.

הצורך בכוח עבודה לא החליף את הטרור בדאגה לבריאות העובדים. קצב הביצוע שנדרש, הכליאה, המזון החסר והמחלות יצרו תנאים קטלניים. אותו אדם יכול היה להיחשב חיוני לתפוקה ובה בעת להיות נתון למשטר ששחק את גופו במהירות. הכלכלה והאלימות אינן שני הסברים נפרדים לתולדות המקום, אלא מרכיבים שפעלו יחד.

האסירים היהודים והמשלוחים המאוחרים

היהודים היו פגיעים במיוחד בתוך מדרג המחנה. לפני הגעת המשלוחים הגדולים ב-1944 מספרם במאוטהאוזן היה מצומצם יחסית, אולם סיכויי הישרדותם היו נמוכים מאוד. בהמשך הגיעו יהודים רבים מהונגריה ומפולין, ובהם אסירים שהועברו מאושוויץ-בירקנאו ומפלאשוב.

התנועות האלה מחברות את המקום לתולדות שואת יהודי הונגריה. עבור מי שנבחר לעבודת כפייה, הגירוש לא הסתיים בהכרח במחנה הראשון. אסיר יכול היה לעבור בין מערכות כליאה, להיחשף בכל פעם לסכנות חדשות ולהתרחק עוד ממשפחתו. כדי לשחזר את קורותיו צריך לבחון את המעברים, ולא רק את תחילת הדרך ואת סופה.

בחודשים האחרונים נעשה מאוטהאוזן גם יעד לפינוי מחנות שהחזית התקרבה אליהם. עובדי כפייה יהודים מהונגריה נדחקו מערבה, ואסירים אחרים הגיעו ברכבות או לאחר צעידות. רכבת פינוי וצעדת מוות הן תופעות קשורות, אך אינן אותו מסלול. כאשר מספרים על אדם מסוים, יש להבחין בין צורות התנועה כפי שהמקורות מאפשרים.

צפיפות, שחרור והמשך המאבק לחיים

הגעת אסירים מותשים במספרים גדולים החריפה תנאים שהיו קשים ממילא. המחסור במזון והמחלות התפשטו, והמחנה המרכזי קלט גם אנשים שכבר לא יכלו לעבוד. העברות בתוך המערכת פיזרו את הסכנה לאתרים נוספים, בלי להעניק לאסירים תנאים שיאפשרו התאוששות.

התיאור ההיסטורי של אתר ההנצחה מציין כי הצבא האמריקני הגיע למאוטהאוזן ולגוזן ב-5 במאי 1945. התאריך מתייחס לשני האתרים האלה. שחרור רשת מחנות משנה היה תהליך, ואין להניח שהתרחש באותו יום ובאותה שעה בכל מקום.

אסירים רבים היו חלשים כל כך שמתו גם לאחר השחרור. לצד טיפול רפואי ומזון נדרשו מידע על בני משפחה, סיוע והחלטות על המשך החיים. עמוד צעדות המוות, השחרור והתקופה שאחריו מציג את המעבר המורכב הזה מעבר לגבולות מחנה יחיד.

כיצד לקרוא את המספרים ואת המסמכים

ההערכה של לפחות 90,000 קורבנות מתייחסת למערכת כולה. הרישומים אינם שלמים, אנשים הועברו בין אתרים, ובסוף המלחמה נפגע גם תהליך הרישום עצמו. משום כך, ציון תחום הנתון והייחוס למוסד המחקר מועילים יותר ממראית עין של דיוק מוחלט.

מסמך המזכיר מאוטהאוזן עשוי להתייחס למרכז המנהלי גם אם האדם הוחזק בגוזן או במחנה משנה אחר. שילוב רשימות העברה, רישומי אסירים ועדויות מאפשר לבנות רצף. הרצף הזה מחזיר למחקר את המקומות, העבודה והמצבים שהוסתרו מאחורי שם המחנה. הוא גם מבטיח שגוזן וקורבנותיו יתפסו את מקומם המרכזי בתולדות המערכת.