דוח שטרופ: מסמך המבצעים על דיכוי מרד גטו ורשה

המבצע שמתועד בדוח

תושבי גטו ורשה כבר חוו כליאה, רעב וגירוש המוני לפני תחילת המבצע הגרמני הגדול באפריל 1943. קבוצות יהודיות חמושות התנגדו לכניסת הכוחות, ורבים מן התושבים הסתתרו במקומות מחבוא שהוכנו מראש. הגרמנים נתקלו באוכלוסייה שלא התייצבה כמצופה למשלוח נוסף, ונאלצו להתמודד עם התנגדות ועם הסתתרות נרחבת.

שטרופ קיבל את הפיקוד על המבצע ודיווח לממוניו, באמצעות פרידריך וילהלם קריגר ועד להיינריך הימלר. הדוח שייך אפוא לשרשרת הפיקוד, ולא לחקירה עצמאית של האירועים. קוראיו המיועדים היו אנשים שאישרו את הרדיפה ותגמלו עליה. לשטרופ היה עניין להבליט את הקשיים שעליהם התגבר, את יעילות כוחותיו ואת היקף ההרס שגרמו.

את תולדות מרד גטו ורשה אי אפשר לשחזר מן הדוח לבדו. הוא מתאר את המסתתרים מנקודת מבטם של הכוחות שביקשו למצוא וללכוד אותם. מקורות יהודיים מאפשרים להבין את ההכנות, הקשרים וההחלטות שכמעט אינם נראים בתיאור המבצעי. ההבדל אינו רק בשיפוט המוסרי, אלא גם במידע שהיה נגיש לכל אחד מן הצדדים.

מבנה המסמך וגרסאותיו

הסיכום מציג את המבצע, את הכוחות שהשתתפו בו ואת התוצאות שיוחסו לו. הדיווחים היומיים מתעדים חיפושים, התנגדות, שרפות וגירושים. מדור התצלומים מוסיף תיאור חזותי שנבחר בידי המבצעים. שלושת החלקים קשורים זה לזה, אך אינם זהים בתפקידם: טענה כללית בסיכום עשויה לפשט רצף מורכב יותר שמופיע בדיווחים היומיים.

לפי תעתיק מסמכי נירנברג בספריית בית הספר למשפטים של הרווארד, הסיכום נושא את התאריך 16 במאי 1943. הגרסה האנגלית המוצגת שם כוללת דיווחים יומיים עד 24 במאי. ההבחנה חשובה, משום שהכרזה על סיום המבצע אינה מוכיחה שכל החיפושים, העימותים ומעשי האלימות הסתיימו באותו יום.

גם הצורה הפיזית של המסמך מחייבת תשומת לב. תרגום, עותק מקורי כרוך, עותק עבודה לא כרוך ומבחר תצלומים מודרני אינם אותו חפץ ארכיוני. מספרי עמודים ותמונות עשויים להשתנות לפי הגרסה, התוספות ואופן ההעתקה. לכן הפניה מדויקת צריכה לזהות את העותק שנבדק, ולא להניח שכל פרסום הנושא את השם דוח שטרופ כולל בדיוק אותו חומר ובאותו סדר.

מספרים ושפת המבצעים

בדוח מופיע המספר 56,065 כמניין שעליו דיווח שטרופ ביחס ליהודים שנלכדו או נכללו בחישובי המבצע. זהו נתון של המבצעים, ולא מפקד אוכלוסין מאומת של הגטו או קטגוריה אחידה של הרוגים. הדוח מבחין בין אנשים שנרצחו, גורשו או הוערך שמתו בבניינים, ומשתמש בחישובים להצגת הצלחה מבצעית בפני הממונים.

דיוק מספרי על הנייר עלול ליצור תחושת ודאות שאינה תואמת את אופן איסוף המידע. כדי להשתמש בנתון צריך לבדוק כיצד נוצר, אם הקטגוריות חופפות ואילו תמריצים היו לכותב להפריז או להסתיר. עצם הופעת המספר מוכיחה שהפקיד דיווח אותו; קביעת המספר ההיסטורי שאליו התכוון דורשת הצלבה עם מקורות נוספים ובדיקה של הגדרות הספירה.

זהירות דומה נדרשת מול אוצר המילים. שטרופ מכנה יהודים "שודדים" ומשתמש במונחים של פעולה צבאית או משטרתית לתיאור רדיפה ורצח. יש לייחס את המילים הללו במפורש לכותביהן. שימוש בהן כתיאור עובדתי רגיל מאמץ את הקטגוריות של המבצעים ומטשטש את ההבדל בין לוחמים חמושים, מסתתרים, ילדים ואנשים שלא יכלו להתגונן.

מה אפשר ללמוד מן התצלומים

התצלומים מראים אנשים בשליטה גרמנית, מבנים, חיפושים ואת הכוחות המבצעים. הכיתובים מכוונים את הצופה אל הפרשנות שביקשו עורכי הדוח להעניק להם. אך בתוך התמונה עשוי להישמר גם מידע החורג מן הכוונה הזאת: נוכחות ילדים, התנהגות של חמושים, חפצים שנותרו מאחור או היחס המרחבי בין רחוב, בית ומקום מסתור.

בחירה ומסגור אינם מוכיחים כשלעצמם שסצנה בוימה. ההיסטוריון מרטין קיפרס, בפרסום של אתר הזיכרון בית ועידת ואנזה, מסביר כי עדויות לאחר המלחמה תומכות בקריאת תמונות שנראות מבוימות כתצלומים בררניים של אירועים ממשיים. מודעות למצלמה, תנוחה מכוונת של קצין, כיתוב מטעה והעמדה מלאה של סצנה הן אפשרויות שונות. אין לאחד אותן לטענה גורפת בלי ראיות מתאימות.

גם סדר התמונות אינו יומן חזותי אמין של כל ימי המבצע. בירור מקום וזמן הצילום עשוי לחייב השוואת מבנים, תצלומים סמוכים ועדויות. זיהוי אדם בתמונה דורש בדיקה נוספת ונפרדת. היכרות עם תמונה שהתפרסמה פעמים רבות אינה מספיקה כדי לקבוע את זהותו של המצולם או את גורלו לאחר הרגע שנקלט במצלמה.

העותקים ששרדו והמשפטים

המחקר משחזר הכנת עותקים עבור שטרופ ומפקדיו, לצד עותק עבודה. שני עותקים מתקופת המלחמה שרדו. העותק שיועד להימלר שמור במכון הפולני לזיכרון לאומי, ועותק העבודה שמור בארכיון הלאומי של ארצות הברית. ההבדלים ביניהם מספקים מידע על הכנת הדוח, על תיקוניו ועל הדרך שבה עבר לאחר המלחמה בין גופי חקירה וארכיונים.

הדוח הוגש כראיה לבית הדין הצבאי הבינלאומי בנירנברג תחת הסימון PS-1061. הוא מילא תפקיד גם במשפטו של שטרופ בוורשה ב-1951. התיעוד שהציג הרס כשירות ראוי לשבח שימש עתה לבירור מעשיו של המפקד ושל הגופים שהיו כפופים לו. השימוש המשפטי חייב לקשור בין המסמך, שרשרת הפיקוד והפעולות שתוארו בו.

עדים סיפקו נקודת מבט חיונית לבדיקת טענות המבצעים. מארק אדלמן, מניצולי הארגון היהודי הלוחם, ערער במהלך המשפט בוורשה על האופן שבו הוצגו האירועים. תצלום או דיווח מבצעי עשויים לקבל משמעות שונה כאשר מעמידים לצידם עדות של אדם שחווה את האירוע מתוך הגטו והכיר פרטים שהמסמך הסתיר או לא ידע להסביר.

לקרוא מעבר לסיפורו של המפקד

הדוח מועיל במיוחד כשהוא נקרא לצד יומנים יהודיים, מסמכי מחתרת, עדויות ניצולים, התכתבות גרמנית והגאוגרפיה של ורשה. המקורות האלה אינם משיבים תמיד על אותן שאלות. פקודה עשויה ללמד על כוונה, דיווח יומי על ביצוע, ועדות אישית על חוויה שנמחקה בתוך סעיף מנהלי. החיבור ביניהם מרחיב את הידיעה בלי להפוך אף מקור לכל יודע.

קריאה אחראית שומרת על כוחו הראייתי של הדוח ועל גבולותיו גם יחד. ההטיה שבו אינה סיבה להשליכו, אלא נושא למחקר. שפתו, השמטותיו ואופן עריכתו מראים כיצד ביקש מפקד לזכות בהכרה על החרבת ורשה היהודית. מול התיאור הזה אפשר להציב את חייהם ואת התנגדותם של האנשים שהדוח ניסה לצמצם למניין של תוצאות.