משפטי נירנברג היו סדרת הליכים נגד אישים ומוסדות של גרמניה הנאצית לאחר מלחמת העולם השנייה. המוכר שבהם נערך בבית הדין הצבאי הבין-לאומי, שבו השתתפו ארצות הברית, בריטניה, צרפת וברית המועצות, מנובמבר 1945 עד אוקטובר 1946. אחריו התקיימו שנים-עשר משפטים נוספים בפני בתי דין צבאיים אמריקניים בשנים 1946–1949. יחד יצרו ההליכים מאגר ראיות מרכזי לפשעי הנאצים וסייעו לבסס את העיקרון שלפיו יחידים עשויים לשאת באחריות פלילית לפי המשפט הבין-לאומי.
רצח יהודי אירופה תפס מקום מרכזי בראיות, אך המשפט הראשון לא אורגן כמשפט של השואה בלבד. הוא עסק במלחמה תוקפנית, בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות בארצות רבות וכלפי קבוצות קורבנות שונות. המסגרת המשפטית מסבירה הן את מה שנחשף והן את מה שנותר מחוץ לאולם. המסמכים שנשמרו חיוניים למחקר, בתנאי שמבחינים בין טענה בכתב אישום, ראיה שהוגשה, דברי עד וקביעה של השופטים. כל אחד מאלה הוא חלק מן התיק, אך אין להם אותו מעמד.
הקמת בית הדין הבין-לאומי
בעלות הברית הודיעו כבר בזמן המלחמה שפשעי הנאצים ייענשו. לאחר תבוסת גרמניה נדרשו לקבוע כיצד להעמיד לדין מנהיגים שפעולותיהם חצו גבולות ונעשו באמצעות מוסדות מדינה. הסכם לונדון ואמנת בית הדין מ-8 באוגוסט 1945 הקימו את בית הדין הצבאי הבין-לאומי והגדירו את סמכותו ואת סדרי עבודתו. לא היה מדובר בבית משפט גרמני רגיל שהמשיך לפעול לאחר חילופי שלטון, אלא במסגרת חדשה שנוצרה בהסכמה בין ארבע המעצמות המנצחות.
לנירנברג הייתה משמעות סמלית כעיר עצרות המפלגה הנאצית, אך גם שיקולים מעשיים השפיעו על הבחירה: עמדו בה בית משפט ובית סוהר שניתן היה להשתמש בהם. המשפט נפתח ב-20 בנובמבר 1945. שופטים ותובעים מארבע המדינות השתתפו בהליך רב-לשוני שנעזר בתרגום סימולטני. התרגום לא היה פרט טכני שולי. נאשמים, עורכי דין ושופטים היו צריכים להבין מסמכים וטענות בכמה שפות כדי שהדיון יוכל להתקיים וכדי שתהיה משמעות ממשית לזכות להשיב לראיות.
סמכותו של בית הדין נשענה על הסכמת המנצחים, עובדה שעוררה ביקורת אז וגם לאחר מכן. עם זאת, ההחלטה לקיים משפט פומבי עם ראיות וייצוג משפטי הייתה בעלת משמעות. היא חייבה לקשור נאשם מסוים להתנהגות פלילית, ולא רק לקבוע שכל פקיד גרמני בכיר אשם מכוח מעמדו. הזיכויים וההבדלים בין העונשים הראו בהמשך שההליך לא הניב תוצאה אחת לכל מי שנכללו בכתב האישום. שאלת האחריות האישית נותרה מרכזית גם בתוך תיאור של פשע מערכתי.
האישומים והאחריות האישית
כתב האישום כלל ארבעה סעיפים רחבים: השתתפות בתוכנית משותפת או בקשר, פשעים נגד השלום, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. פשעים נגד השלום עסקו בתכנון מלחמה תוקפנית ובניהולה. פשעי מלחמה עסקו בהפרת דיני המלחמה ומנהגיה. פשעים נגד האנושות כללו רצח, רדיפה ומעשים אחרים נגד אוכלוסיות אזרחיות במסגרת סמכות בית הדין. ההגדרות המשפטיות נועדו לאפשר הכרעה באחריות הנאשמים, ולא לספק בהכרח את חלוקת הפרקים שבה משתמש ספר היסטוריה.
הקטגוריות לא חפפו במדויק את האופן שבו נלמדת השואה כיום. המונח ג׳נוסייד, רצח עם, הופיע בהליכים, אך לא היה אישום עצמאי לפי אמנת בית הדין. האמנה למניעת רצח עם שייכת לשלב מאוחר יותר בהתפתחות המשפט הבין-לאומי. אם משתמשים בה כאילו כבר קבעה את כללי כתב האישום של 1945, מטשטשים את הרצף ההיסטורי. חשוב לראות כיצד מושגים משפטיים התפתחו בעקבות הפשעים, בלי להניח שהמסגרת המוכרת כיום הייתה שלמה מן ההתחלה.
בית הדין דחה את הטענה שתפקיד רשמי מעניק חסינות אוטומטית מאחריות אישית. הוא קבע גם שפקודה של ממונה אינה מבטלת בהכרח אחריות, אף שאפשר להביאה בחשבון בקביעת העונש. העקרונות חייבו לבדוק מה ידע אדם ומה עשה. הם לא קבעו שכל עובד במשטר פלילי אחראי באותה מידה לכל פשעיו. ההבחנה נועדה לאפשר ייחוס אחריות על בסיס ראיות, ולא להחליף בדיקה פרטנית בהאשמה גורפת שאינה מבחינה בין תפקידים, סמכויות ומעשים.
תולדות המשרד הראשי לביטחון הרייך ממחישות את חשיבות ההבחנה. הוראות, תיאום וביצוע עברו בין משרדים בעלי תפקידים שונים. במשפט היה צורך לקשור את הנאשם להתנהגות שיוחסה לו. המחקר ההיסטורי יכול להשתמש באותם רישומים כדי לבחון גם רשתות רחבות יותר מן הנאשמים שישבו באולם. כך מסמך שהוגש להוכחת סעיף מסוים נעשה בהמשך מקור להבנת מוסד שלם, בלי שהשאלה ההיסטורית תהיה זהה לשאלה המשפטית המקורית.
מי הואשמו ומי נשפטו
במשפט הראשון הוגשו כתבי אישום נגד 24 איש, אך 22 נשפטו. רוברט ליי התאבד לפני הדיונים, וגוסטב קרופ נמצא בלתי כשיר מבחינה רפואית לעמוד לדין. מרטין בורמן נשפט בהיעדרו, ולכן 21 נאשמים נכחו בפועל. המספרים מתארים שלבים שונים בהליך ואינם אומדנים מתחרים של אותה קבוצה. ההבחנה חשובה במיוחד כשמשווים כותרת המציינת את מספר המואשמים לתצלום של ספסל הנאשמים או לסיכום של פסקי הדין. כל אחד מתייחס לאוכלוסייה מעט שונה.
בין הנאשמים היו מנהיגים פוליטיים, מפקדים צבאיים ובעלי תפקידים בתחומי הכלכלה, התעמולה ושלטון הכיבוש. היטלר, הימלר וגבלס כבר היו מתים ולא הועמדו לדין. לכן רשימת הנאשמים לא יכלה לייצג את מלוא ההנהגה האחראית למדיניות הנאצית. גם היעדרו של אדם מן הרשימה אינו מלמד שהמחקר רואה בו בלתי מעורב. המשפט עסק במי שניתן והוחלט להעמיד לדין במסגרת מסוימת, ולא ערך מפקד מלא של כל בעלי האחריות לפשעים.
בית הדין דן גם בארגונים מסוימים. הכרזותיו על ארגונים פליליים כללו הגדרות וסייגים; הן לא קבעו שכל מי שנקשר אי פעם לכל גוף שנזכר אשם אוטומטית בכל פשע נאצי. יש להבהיר זאת בהוראה ובהצגת פסקי הדין. אחריות אישית ואופיו הפלילי של ארגון הן שאלות קשורות, אך אינן זהות. עצם החברות עשויה להיות חלק מן הבדיקה, אולם יש להבין מה בדיוק פסק בית הדין ולא להרחיב את מסקנתו מעבר לניסוח ולמסגרת שבה ניתנה.
כיצד הוצגה השואה בראיות
התביעה הסתמכה במידה רבה על מסמכים גרמניים שנתפסו: הוראות, התכתבויות, דוחות ורישומים מנהליים שיצרו המבצעים עצמם. החומר אפשר לחבר בין החלטות מדיניות לבין ביצוע בארצות הכבושות. חשיבותו נבעה גם מכך שלא היה תלוי רק בזיכרונותיהם המאוחרים של הנאשמים או בשחזור התביעה לאחר המלחמה. עם זאת, מקור שנוצר בידי מבצע אינו אמת שקופה בכל פרט. צריך לבדוק את מטרתו, את קהל היעד שלו ואת האפשרות שהסתיר, הגזים או השמיט מידע.
דוחות של האיינזצגרופן, יחידות הרצח הניידות שפעלו בעקבות הפלישה לברית המועצות, תיעדו ירי המוני. הלשון הבירוקרטית הסתירה את המציאות האנושית ובו בזמן רשמה מקומות, פעולות ומספרים. חוקרים בוחנים מי הכין את הדוח, מה ידע וכיצד הוא משתלב עם מקורות אחרים. כך אפשר להשתמש במסמך של הרודפים בלי לאמץ את המונחים שבהם תיארו את הקורבנות. המעבר מלשון מנהלית לתיאור היסטורי מדויק הוא חלק מהעבודה עם הראיה.
גם עדים תיארו רדיפה ורצח. המשורר היידי אברהם סוצקבר העיד על חורבן החיים היהודיים בווילנה. מארי-קלוד ואיאן-קוטירייה תיארה את כליאתה. עדים מקרב המבצעים, ובהם בעלי תפקידים במנגנוני הרצח ובמחנות, מסרו מידע שנדרש לבחון לאור מעשיהם ומניעיהם. נירנברג לא היה אפוא משפט ללא קולות ניצולים, אף שלמסמכים היה בו משקל בולט במיוחד. ההשוואה למשפטים מאוחרים יותר צריכה לשמור על ההבחנה הזאת ולא להפוך הבדל בדגש להיעדר מוחלט של עדות אנושית.
סרטים ותצלומים הוסיפו ראיות חזותיות. עוצמתם לא ביטלה את הצורך בזיהוי מדויק: סרט שחרור ממחנה ריכוז אחד אינו מוכיח אוטומטית כיצד פעל כל מרכז הרג. הסקירה על ראיות ונתונים מסבירה מדוע יש לחבר בין סוגי מקורות. השואה נחשפה באמצעות ירי, גירושים, כליאה, עבודת כפייה ומתקני רצח, אך לעיתים כל תחום הוצג במסגרת אישום נגד אדם או ארגון מסוים. התוצאה הייתה חשיפה רחבה של רצח העם, ולא תיאור מלא של חיי היהודים בכל ארץ כבושה.
פסקי הדין והעונשים
בית הדין מסר את הכרעתו ב-30 בספטמבר וב-1 באוקטובר 1946. שנים-עשר נאשמים נידונו למוות, שבעה לתקופות מאסר ושלושה זוכו. מספר הנידונים למוות כולל את בורמן, שנשפט בהיעדרו, ואת הרמן גרינג, שהתאבד לפני ההוצאה להורג. עשרה הוצאו להורג ב-16 באוקטובר 1946. משום כך מספר גזרי דין המוות אינו זהה למספר ההוצאות להורג. הצגת שני המספרים בלי הסבר עלולה ליצור סתירה מדומה, אף שהם מתארים שלבים עוקבים באותו הליך.
הזיכויים והבדלי העונשים שיקפו את הערכת הראיות לגבי נאשמים ואישומים מסוימים. זיכוי לא היה בהכרח אישור מוסרי מקיף לכל הקריירה של אדם, והרשעה לא הייתה תיאור ממצה של כל מעשיו. לפסק דין יש גבולות שיש לשמור עליהם גם כאשר משתמשים בו כמקור היסטורי. בעבור ניצולים, המשפט יכול היה להעניק הכרה וענישה בלי להשיב את שאבד. רוב המבצעים לא ישבו באולם הראשון. סיומו היה חלק מהתקופה שלאחר השחרור, לצד עקירה, מחלה וחיפוש קרובים.
שנים-עשר המשפטים האמריקניים
בשנים 1946–1949 ערכה ארצות הברית שנים-עשר משפטים נוספים בנירנברג מכוח סמכות הכיבוש. אלה לא היו ישיבות המשך של בית הדין הבין-לאומי המשותף לארבע המעצמות. ישבו בהם שופטים אמריקנים, והם עסקו בקבוצות נאשמים נפרדות. באנגלית מבחינים בין IMT, בית הדין הבין-לאומי, לבין NMT, בתי הדין הצבאיים של המשפטים המאוחרים. ההבחנה מסבירה מדוע מקורות המתייחסים ל״משפטי נירנברג״ עשויים לעסוק בשנים, בתיקים ובמסגרות סמכות שונות, אף שההליכים התקיימו באותה עיר.
המשפטים עסקו ברופאים, בשופטים, בתעשיינים, בקצינים, בפקידים ובאנשי יחידות רצח. משפט הרופאים בחן פשעים רפואיים; משפט המשפטנים עסק בשימוש במערכת המשפט לרדיפה; משפט האיינזצגרופן העמיד לדין מפקדים המעורבים בירי המוני. תיקים תעשייתיים בחנו עבודת כפייה ופשעים הקשורים לחברות. הטווח הזה חשף השתתפות שהשתרעה מעבר למנהיגים הפוליטיים המוכרים ביותר. הוא הראה כיצד מקצועות ומוסדות אזרחיים לכאורה יכלו להשתלב במנגנון הפשיעה, בלי להניח שכל פעילות מקצועית הייתה כשלעצמה פלילית.
ההליכים יצרו ארכיון גדול של מסמכי חברות, תיקים מקצועיים והוראות. הם אפשרו לבחון כיצד שגרה מנהלית יכלה להשתתף ברדיפה, וכיצד מומחיות או ריחוק גאוגרפי לא ניתקו בהכרח אדם מתוצאות החלטותיו. בכל תיק עדיין נדרשה הוכחה למעשים ולאחריות הנטענים. העונשים, ההקלות והשחרורים המאוחרים נעשו חלק מתולדות הענישה השנויות במחלוקת לאחר המלחמה. המשפטים לא הקימו מערכת קבועה שהייתה מסוגלת להעמיד לדין את כל המבצעים; בתי משפט נוספים המשיכו בכך במסגרות לאומיות ובין-לאומיות שונות.
המגבלות והארכיון שנשאר
מבקרים העלו שאלות על ״צדק של מנצחים״, על תחולה למפרע של עקרונות מסוימים ועל הוצאת מעשי בעלות הברית מתחום הדיון. אלה מחלוקות משפטיות היסטוריות שיש לתאר במדויק. הן אינן מבטלות את הראיות הנרחבות לפשעי הנאצים. שאלת סמכותו של בית משפט שונה מן השאלה אם גירוש מתועד או טבח התרחשו. גם ההתמקדות במלחמה תוקפנית ובהנהגה בכירה הותירה מחוץ למרכז הדיון חוויות רבות, ובהן חיי יומיום, שיתוף פעולה מקומי והבדלים בין קבוצות קורבנות.
כיום מאפשרים אוספים דיגיטליים, ובהם פרויקט משפטי נירנברג של ספריית בית הספר למשפטים בהרווארד, להשוות מסמכים, פרוטוקולים ופסקי דין. קורא אחראי בודק אם קטע הוא טיעון תביעה, עדות, מסמך הגנה או קביעה שיפוטית. כשחשוב הניסוח המדויק, יש להשוות תמלול ותרגום לתצלום המסמך. תרומתה המתמשכת של נירנברג היא משפטית והיסטורית גם יחד: היא ביססה אחריות אישית ושימרה ראיות לבדיקה. מגבלותיה הן חלק מן ההיסטוריה, ולא סיבה להתעלם ממנה. קריאה ביקורתית מאפשרת לראות במשפטים מקור ידע חי, מעבר לסמל המוכר של דין לאחר אסון.
מקורות
- United States Holocaust Memorial Museum, International Military Tribunal at Nuremberg, undated web article
- Harvard Law School Library, Nuremberg Trials Project, undated digital collection
- United States Holocaust Memorial Museum, The Nuremberg Trials, undated web article