איטליה והשואה: חוקי הגזע, הכיבוש, הגירוש וההצלה

חוקי הגזע של 1938

החקיקה האנטי יהודית של המשטר הפשיסטי הוציאה תלמידים ומורים יהודים ממערכת החינוך הציבורית, הגבילה תעסוקה והציבה חסמים נוספים. בין השאר נאסרו נישואים בין יהודים ובין מי שסווגו כאיטלקים לא יהודים. המדינה הפכה מוצא משפחתי לקטגוריה מנהלית שקבעה זכויות ואפשרויות, והטילה על מוסדותיה ליישם את ההפרדה בחיי היום יום.

ההשלכות חרגו מן הנוסח המשפטי. אובדן משרה עלול היה לשלול ממשפחה את פרנסתה, והרחקת ילד מבית ספר פגעה בלימודיו ובקשריו החברתיים. אוניברסיטאות, גופים מקצועיים ומשרדים ציבוריים יישמו אפליה באמצעות הליכים מנהליים רגילים. קהילות יהודיות ניסו להקים מסגרות חלופיות של חינוך וסיוע, אך לא היה בכוחן לבטל את סמכות המדינה להדיר ולנשל.

הצעדים האלה נחקקו בידי ממשלת מוסוליני. ייחוסם ללחץ גרמני בלבד מטשטש את האחריות האיטלקית לאימוצם ולאכיפתם. הגירושים המאוחרים התפתחו בחברה שבה זהות יהודית כבר הייתה בסיס רשמי לפיקוח ולהדרה. אין פירוש הדבר שכל שלבי הרדיפה היו זהים, אלא שהמעבר למעצרים ולמשלוחים התרחש לאחר שנים של אפליה ממוסדת, ולא בחלל ריק.

הגנה בשטחים שבכיבוש איטלקי

במהלך המלחמה סירבו רשויות צבאיות ואזרחיות איטלקיות בחלקים של צרפת, יוגוסלביה ויוון לדרישות גרמניות למסור יהודים. באזורים מסוימים חיפשו יהודים מקלט תחת שליטה איטלקית משום שסכנת הגירוש המיידית הייתה נמוכה יותר. ההגנה היחסית הזאת הייתה בעלת משמעות ממשית, והיא חלק מתולדות ההישרדות שאין להעלימו בגלל פשעי המשטר במקומות אחרים.

עם זאת, אין לזהות הגנה מפני גירוש גרמני עם שוויון זכויות או עם מדיניות עקבית של חירות. יהודים יכלו לסבול מהגבלות, עקירה או כליאה גם במקום שבו הרשויות האיטלקיות חסמו דרישות הסגרה. מידת ההגנה הייתה תלויה בשטח, בבעלי התפקידים ובמצב הצבאי. היא נשארה פגיעה לשינוי שלטון, ולא העניקה ביטחון קבוע לכל מי שנמצא באותו אזור.

ההבחנה חשובה במיוחד בדרום מזרח אירופה, שבה השתנו אזורי הכיבוש והרשויות ששלטו בהם. חווייתם של יהודים באזור איטלקי אינה מייצגת את סיפורה של מדינה שלמה. למשל, תולדות שואת יהודי יוון מחייבות תשומת לב להבדלים מקומיים, לזהות הכוח הכובש ולעיתוי חילופי השליטה. אותו תאריך יכול היה לציין הקלה במקום אחד והחמרה במקום אחר.

המפנה בספטמבר 1943

מוסוליני הודח ביולי 1943. לאחר ההודעה על שביתת הנשק בין איטליה לבעלות הברית ב-8 בספטמבר השתלטו כוחות גרמניים על צפון המדינה ועל מרכזה. הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, שקמה בחסות גרמנית, החזירה מינהל פשיסטי לשטחים שבשליטתה. התקדמות בעלות הברית שינתה בהמשך את גבולות האזורים שבהם יכלו הרשויות הגרמניות והפשיסטיות לפעול נגד יהודים.

השינוי חשף לסכנה גם יהודים שמצאו קודם ביטחון יחסי באזורי כיבוש איטלקיים. נסיגת הכוחות האיטלקיים יכלה להסיר את המחסום שעיכב מעצר וגירוש בידי הגרמנים. מקום מקלט לא היה תכונה קבועה של עיר או מחוז; הוא היה תלוי ברשות השולטת, בקשרים שהיו ליהודים ובאפשרות לעזוב כאשר התנאים השתנו. לעיתים חלון הזמן לפעולה היה מצומצם מאוד.

ב-30 בנובמבר 1943 הורתה פקודת משטרה של הרפובליקה הסוציאלית על מעצר יהודים, כליאתם ותפיסת רכושם. הנוסח, המובא במרכז לתיעוד יהדות זמננו באיטליה, מדגים את תפקידו של המנגנון האיטלקי. הגופים הגרמניים היו מרכזיים בגירוש, אך לא פעלו ללא מוסדות מקומיים, כוח אדם ומידע שסייעו לזהות וללכוד את הקורבנות.

המצוד ברומא

ב-16 באוקטובר 1943 ביצעו כוחות גרמניים את המצוד הגדול אחר יהודי רומא. נעצרו משפחות, ובהן ילדים וקשישים. לאחר תקופת מעצר ושחרור חלק מן האנשים שנתפסו, גורשו יותר מאלף בני אדם לאושוויץ ב-18 באוקטובר. הפעולה פגעה בקהילה יהודית בעלת שורשים עמוקים בעיר, ולא רק באנשים שהגיעו אליה לאחרונה בחיפוש אחר מקלט.

המספרים המדויקים דורשים זהירות: מניין העצורים, מספר העולים לרכבת ומניין רחב יותר של קורבנות המצוד אינם אותה קטגוריה. מחקר מטעם הקהילה היהודית ברומא תיקן רשימות מוקדמות באמצעות בדיקת שמות וסיפורים אישיים. לכן אין לחזור על מספר מוכר בלי לברר מה הוא מונה. ההבדל בין רשימות אינו מבטל את האירוע, אלא מחייב הגדרה ברורה של קבוצת האנשים הנספרת.

המצוד באוקטובר לא סיים את הרדיפה ברומא. הסכנה נמשכה, ויהודים חיפשו מקומות מחבוא, מסמכים חלופיים ומתווכים אמינים. מוסדות דת ובתים פרטיים הסתירו אנשים, ובמקביל הלשנות, מעצרים וניסיונות מסתור שנכשלו סיכנו אחרים. ההיסטוריה של העיר כוללת עזרה והשתתפות פעילה ברדיפה, ולעיתים התקיימו שתי התופעות במרחק קטן זו מזו ובאותו פרק זמן.

פוסולי ומערכת הגירוש

פוסולי, ליד קארפי, היה תחנה מרכזית במעצר יהודים ובגירושם. בדצמבר 1943 הוקם בו מחנה איטלקי לאסירים יהודים. בהמשך השתמשו הגרמנים באתר כמחנה מעבר, וב-1944 השתלטו על מערך הגירושים שפעל בו. הכליאה חיברה בין מעצרים מקומיים ובין רכבות שיצאו אל יעדים מחוץ לאיטליה. כך הפכו החלטות של שוטרים ורשויות מקומיות לחלק ממערכת רחבה יותר.

אתרים נוספים, ובהם בולצאנו ובורגו סן דלמצו, השתלבו בגאוגרפיה המשתנה של הכליאה והגירוש. תפקידיהם ותקופות פעילותם היו שונים. הצגת כל מחנה כמרכז הרג זהה מסתירה את הקשרים שבין מעצר, ריכוז, מעבר ורצח. הבנת הגירושים ברכבות דורשת לעקוב אחר התחנות והמוסדות שחיברו ביניהם, ולא רק אחר נקודת המוצא והיעד הסופי.

לריזיירה די סן סאבה בטריאסטה היה שילוב אחר של תפקידים. המבנה ששימש בעבר מפעל לעיבוד אורז הפך לאתר מעצר ומעבר של האס אס, שבו גם נרצחו אסירים. יהודים, אסירים פוליטיים וקורבנות נוספים עברו במקום. יש להכיר בתפקידו כאתר רצח בלי לטשטש את ההבדלים בהיקף ובארגון בינו ובין אושוויץ-בירקנאו, ובלי להזדקק לתיאור גרפי של האלימות.

מצילים, משתפי פעולה ואחריות היסטורית

בפעולות הצלה השתתפו מארגנים יהודים לצד מסייעים לא יהודים. בפירנצה חיברו רשתות הקשורות לרב נתן קאסוטו, לרפאל קנטוני ולארכיבישוף אליה דלה קוסטה בין מחפשי מחסה ובין מי שיכלו לספק אותו. שיתוף הפעולה דרש קשרים, מסמכים, כסף והחלטות מעשיות חוזרות. הבעת אהדה כללית לא הייתה מספיקה כאשר אדם נזקק למיטה, לזהות חלופית או לדרך לעבור ממקום למקום.

איטלקים שהוכרו כחסידי אומות העולם זכו להוקרה על מעשי הצלה מסוימים. לצד סיפוריהם יש לבחון את חלקם של פקידים פשיסטים, שוטרים, מלשינים ואחרים שסייעו בזיהוי יהודים, במעצרם ובנישולם. הדימוי של איטלקים כטובים באופן אחיד מסתיר את קורבנות המדיניות וגם את בחירותיהם של המצילים עצמם. עזרתם הייתה משמעותית משום שהרדיפה הייתה ממשית, והסיוע לא היה מובן מאליו.