באוקטובר 1943 הצליחו רוב יהודי דנמרק להימלט מן הגירוש הגרמני באמצעות מעבר בים לשוודיה הניטרלית. ההצלה נשענה על אזהרות מוקדמות, החלטות של יהודים לצאת למסתור, עזרה משכנים וממוסדות וסירות שהפעילו דייגים ומסייעים אחרים. נכונותה של שוודיה לקבל את הפליטים הפכה את חציית הגבול לנתיב הצלה ממשי.
מוזיאון השואה של ארצות הברית מציין בתיאור מבצע ההצלה כ-7,200 יהודים ו-680 קרובים שאינם יהודים; בסקירה אחרת שלו מעוגל מספר הקרובים לכ-700. לפי המוזיאון, 470 יהודים גורשו מדנמרק לטרזיינשטט. היקף הבריחה היה יוצא דופן, אך גם מי שנתפסו, הופרדו מבני משפחתם או איבדו קרובים שייכים לאותו סיפור היסטורי.
הסדר כיבוש חריג
גרמניה כבשה את דנמרק ב-9 באפריל 1940. בשונה מארצות כבושות רבות, דנמרק שמרה תחילה על שליטה ניכרת במינהל הפנימי, ובה ממשלה, בתי משפט ומשטרה. ההסדר שירת אינטרסים פוליטיים גרמניים ולא ביטל את הכפיפות לכוח הכובש. עם זאת, הייתה לו השפעה מעשית על מצבם של היהודים ועל האפשרויות שעמדו בפניהם.
הרשויות הדניות לא הנהיגו את מערך הרישום, הנישול והסימון האנטי יהודי שהופעל בארצות כבושות אחרות. יהודים המשיכו להשתתף בחיים הציבוריים ולקיים מוסדות קהילה. הם לא נדרשו לענוד טלאי צהוב. משום כך הסיפור המוכר שלפיו המלך כריסטיאן העשירי ענד טלאי כאות הזדהות אינו תיאור של אירוע שהתרחש, גם אם הוא משקף את הדימוי שנקשר להתנגדות לרדיפת היהודים.
התנאים האלה סייעו לשמר קשרים שהפכו בהמשך לתשתית מעשית לבריחה. משפחות יהודיות יכלו לפנות לעמיתים, לשכנים ולמוסדות שעימם נותרו בקשר. חשיבותם של יחסים אלה מתבהרת בהשוואה למערכות רדיפה שפעלו לבודד יהודים עוד לפני תחילת הגירוש. רשת חברתית קיימת לא הבטיחה הצלה, אך היא אפשרה להעביר מידע ועזרה במהירות כאשר נוצר האיום המיידי.
האזהרה בספטמבר 1943
שביתות, פעולות חבלה ודרישות גרמניות הביאו למשבר בהסדר הכיבוש באוגוסט 1943. הממשלה הדנית חדלה לתפקד ב-29 באוגוסט, והצבא הגרמני הכריז על ממשל צבאי. בשלב זה החלו הרשויות הגרמניות להכין את גירושם של יהודי המדינה. שינוי במבנה השלטון יצר אפוא שינוי חד גם במידת ההגנה שהייתה ליהודים עד אז.
ב-28 בספטמבר הגיע מידע על המבצע הצפוי אל אנשי קשר דנים באמצעות גאורג פרדיננד דוקוויץ, איש הסגל הדיפלומטי הגרמני. רשתות פוליטיות וקהילתיות הפיצו את האזהרה. כאשר החלה המשטרה הגרמנית במעצרים בליל 1 באוקטובר, רבים מן האנשים שביקשה לתפוס כבר עזבו את בתיהם. הזמן שבין האזהרה ובין הפעולה אפשר להתחיל בהסתרה ובארגון דרכי יציאה.
אזהרה כשלעצמה לא הספיקה. אנשים נזקקו למקום לינה, לדרך לנוע בלי למשוך תשומת לב ולקשר אמין עם מי שמארגן הפלגה. המידע היה צריך להגיע גם למבוגרים, לחולים, למבודדים ולמי שלא הכירו את הרשתות הפעילות. ההצלה התפתחה מתוך יוזמות חופפות, שחלקן תואמו וחלקן נוצרו בתגובה לצורך מיידי, ולא לפי תוכנית אחת שהייתה מוכנה מראש לכל מצב.
ממקומות המסתור אל הסירות
בתים פרטיים, בתי חולים ומבנים אחרים שימשו מקלטים זמניים. מסייעים ליוו פליטים לעיירות חוף וקישרו אותם לשלב הבא במסע. דייגים השתמשו בהיכרותם עם הים ובכלי השיט שברשותם כדי להעביר אנשים דרך מצר ארסונד לשוודיה. מרחק שנראה קצר על המפה יכול היה להיות כרוך בפחד, בהמתנה ובסכנת גילוי, במיוחד עבור מי שלא ידעו מתי תצא הסירה הבאה.
הפעילות חרגה בהרבה מן ההפלגה עצמה. אנשי כמורה קראו לקהילותיהם לעזור. שוטרים רבים סירבו לשתף פעולה עם המבצע הגרמני או סייעו לאנשים להימנע ממעצר. אנשי מחתרת סיפקו קשרים וארגון, ואזרחים אחרים הציעו מחסה, הסעה וציוד. המעשים האלה משתלבים בתולדות ההתנגדות וההצלה, וממחישים את התלות בין החלטה מוסדית ובין עזרה של אדם מסוים בזמן ובמקום מסוימים.
סיפורה של המורה גרדה ולנטינר, כפי שהוא מתועד ביד ושם, מדגים את הצורך בניסיונות חוזרים. היא הסתירה ילדים יהודים ועזרה לארגן את מעברם. עבור אחת מקבוצות האחים שנעזרו בה נכשלו ניסיונות יציאה לפני שהפלגה מאוחרת הצליחה. סיפורים כאלה מחזירים לתמונה את ההמתנה, הכישלונות והתלות באחרים, שנעלמים כאשר מתארים את ההצלה כמבצע לאומי שפעל ללא מכשולים.
פעולת היהודים והקליטה בשוודיה
הפליטים עצמם היו שותפים פעילים בהיחלצותם. משפחות פעלו בעקבות האזהרות, איתרו קשרים, החליטו מתי לצאת ושקלו סכנות של פרידה. חברי קהילה העבירו מידע וסייעו זה לזה. ההכרה בהצלה עצמית יהודית מוסיפה לתולדות העזרה שהגישו אחרים, ואינה מפחיתה מחלקם. היא מונעת תיאור שבו היהודים מופיעים רק כמי שהועברו ממקום למקום בידי מציליהם.
גם ההגעה לשוודיה הייתה תחילתו של שלב חדש. מי שיצאו כמעט בלי רכוש נזקקו לדיור, למזון ולבגדים. יד ושם שומר שמיכה שקיבלה משפחת אדלמן לאחר בריחתה. החפץ מתעד את העזרה המעשית שניתנה לפליטים מעבר לים, שלב שקל להחמיץ כאשר הסיפור מסתיים ברגע הנחיתה בחוף. ביטחון מפני גירוש היה חיוני, אך החיים במקום החדש דרשו תמיכה מתמשכת.
קבלת הפליטים בשוודיה הייתה תנאי הכרחי להצלחת המבצע. סירה יכלה לחצות גבול, אך נדרש גם יעד שבו הנוסעים יוכלו להישאר. הגאוגרפיה של דנמרק, זמינות כלי השיט והחלטת המדינה הקולטת פעלו יחד. אף גורם יחיד אינו מסביר לבדו את התוצאה, ואין להניח שאותו מסלול היה זמין במקומות אחרים באירופה הכבושה.
המגורשים לטרזיינשטט
לא כולם הצליחו להימלט. 470 המגורשים שמונה מוזיאון השואה של ארצות הברית נשלחו לטרזיינשטט, שם סיכנו הכליאה, המחסור והמחלות את חייהם. ההישג של פעולת ההצלה אינו צריך להפוך את חווייתם להערת שוליים או ליצור רושם שהגירוש לשם היה בטוח. גם המשפחות שניצלו מן המשלוחים נאלצו להתמודד עם אי ודאות באשר לגורל קרוביהן.
הרשויות הדניות והצלב האדום הדני דרשו שוב ושוב מידע על המגורשים וביקשו להגיע אליהם. אסירים קיבלו מכתבים וחבילות מסוימות. לפי הערכת המוזיאון, תשומת הלב המתמשכת הייתה כנראה גורם שמנע את גירושם הלאה למרכזי ההרג בפולין הכבושה. זוהי הערכה היסטורית, ולא קביעה שפעולה יחידה מסבירה בוודאות את מכלול ההחלטות הגרמניות.
ביקור נציגי הצלב האדום ביוני 1944 התקיים בתוך מצג שהאס אס הכין בקפידה. עצם הכניסה לגטו לא אפשרה למבקרים לראות את התנאים באופן חופשי. חשוב להפריד בין המאמצים המתמשכים לסייע לאסירים ובין ניצול הביקור לתעמולה נאצית. אפשר להכיר בחשיבות הדרישה לפיקוח ובה בעת לבחון את מגבלותיו של הפיקוח שניתן בפועל.
ההוקרה וגבולות הסיפור הלאומי
יד ושם מתאר את ההוקרה הקולקטיבית כנטיעת עץ לכבוד המחתרת הדנית בשדרת חסידי אומות העולם. לצד זאת הוכרו מצילים מסוימים באופן אישי. זהו ניסוח מדויק יותר מן הטענה שכל אזרח דני קיבל תואר אישי. תיעוד בריחתה של משפחת אדלמן מסביר את שתי צורות ההוקרה ואת הקשר בין סיפור משפחתי למאמץ הציבורי הרחב.
ההצלה הצליחה משום שתנאים מתאימים פגשו פעולות בעלות תוצאה: אזהרות הופצו, מוסדות התנגדו לשיתוף פעולה, אנשים עזרו, יהודים פעלו להימלט ושוודיה קלטה אותם. גם שיקולים פוליטיים גרמניים ועיתוי המבצע השפיעו על האפשרויות. בחינת השילוב הזה שומרת על ייחודו ההיסטורי של המקרה ומראה כיצד החלטות נפרדות של אנשים ומוסדות הצטרפו להצלת אלפי חיים.