ניצולי השואה במלחמת העצמאות: הגיוס, הלחימה והסיפור שמעבר ללטרון

מן השחרור אל מחנות העקורים ונתיבי העלייה

השחרור לא העניק לרבים מן הניצולים בית שאפשר לחזור אליו. מוזיאון השואה האמריקאי מתאר אנשים שחיפשו קרובים, גילו את חורבן קהילותיהם ולעיתים חששו לשוב למקומות שבהם נמשכה האנטישמיות. במחנות העקורים נוצרו מסגרות חיים חדשות לצד ההמתנה להגירה: משפחות הוקמו, נערכו חיפושים אחר נעדרים ונידונו אפשרויות לעתיד.

תנועת הבריחה סייעה להעברת יהודים ממזרח אירופה דרך גבולות ותחנות מעבר. היא התחברה למפעל עלייה ב׳ וההעפלה, שארגן הפלגות לארץ בניגוד להגבלות הבריטיות. אלה היו שלבים קשורים, אך שונים: מעבר יבשתי באירופה לא הבטיח עלייה מיידית לאונייה, והפלגה לא הבטיחה ירידה בחוף הארץ.

לפי מוזיאון השואה האמריקאי, כמעט כל המעפילים שהוחזקו במחנות המעצר בקפריסין היו ניצולי שואה. גם הקמת המדינה לא סיימה מיד את ההמתנה של כולם: המחנה האחרון נסגר בפברואר 1949. לכן אי אפשר להסיק מעצם השהות בקפריסין מתי הגיע אדם לארץ, או באילו שלבים של המלחמה יכול היה להשתתף.

את ההשתלבות הצבאית יש למקם בתוך רצף האירועים של התקופה. לצד סיפור העלייה, עיון בתולדות מלחמות ישראל מסייע להציב את חיי היחיד בתוך ההקשר הרחב של המערכות והקרבות, בלי לצמצם אותם לרגע אחד של הגעה לחזית.

מה היה גח״ל, ומי אינו נכלל בו

גח״ל הוא גיוס חוץ לארץ, מסגרת שבאמצעותה גויסו עולים לצורכי המלחמה. חנה יבלונקה, במאמרה ״ניצולי השואה בישראל: סיכומים ראשונים״, מתארת את תחילת הגיוס במחנות העקורים בדצמבר 1947, בחלקו ביוזמות מקומיות. עם זאת, ניצול שכבר חי בארץ והתגייס בה לא נעשה בהכרח איש גח״ל. גם ארץ המוצא לבדה אינה מוכיחה מה עבר אדם בשנות השואה.

בקפריסין פעל ארגון ״שורות המגינים״. אתר הפלמ״ח מתאר הכנה צבאית חשאית לקראת ההצטרפות לכוחות בארץ, ובה אימונים, עזרה ראשונה, הדרכה ולימודי עברית. זו אינה תמונה של אוכלוסייה שלמה שלא פגשה מעולם מסגרת הכשרה. מנגד, עצם ההשתתפות בפעילות במחנה אינה מעידה שהאדם היה מוכן לכל משימה קרבית שהוטלה עליו בהמשך.

יש להבדיל גם בין גח״ל למח״ל, מתנדבי חוץ לארץ. לפי אתר הפלמ״ח, אנשי מח״ל הגיעו ממדינות שונות, ובהם בעלי ניסיון מצבאות מלחמת העולם השנייה ומומחים בתחומים שנדרשו לצבא המתהווה. חלק מהמתנדבים הגיעו דרך אותם מחנות ונמלים שבהם עברו העולים. מסלול נסיעה משותף אינו מוחק את ההבדל בין מסגרות הגיוס.

ללמוד פקודה, להכיר יחידה

המחסור בכוח אדם האיץ את קליטת העולים. אתר הפלמ״ח מציין כי באפריל 1948 ניתנה עדיפות להשלמת מצבת גדודיו, וכי הוקמו מחנות קלט בכפר יונה ובתל מונד ומתקן להכשרת מפקדים בגן אפרים. במקביל לאימונים נדרשה היכרות עם שגרת הצבא ועם מסגרת חברתית בעלת מנהגים וציפיות שלא תמיד היו מובנים למצטרפים.

השפה הייתה צורך מבצעי. פקודה, אזהרה או הוראות לתנועה בשטח היו צריכות להיות מובנות בזמן. בתיאור הוראת העברית באתר הפלמ״ח נזכרים שיעורים מאולתרים ביחידות, מורים במחנות קלט ושיחות ביידיש שערך בני מרשק בחטיבת הראל. קליטה לא הסתכמה אפוא במסירת מדים וציוד, אלא חייבה יצירת יכולת לפעול יחד.

אותו מקור מתאר שלב קלט שנמשך כחודש ולעיתים קוצר בשל צרכים מבצעיים. זהו תיאור של מסגרת מסוימת, לא תקן שכל מתגייס עבר. התנאים השתנו בין יחידות ובין שלבי המלחמה. לצד הכשרה קצרה והתמצאות מוגבלת בשטח, היו גם מגויסים שנשאו עמם ניסיון צבאי קודם. אין להסיק מהיעדר עברית על היעדר יכולת או ניסיון.

לכך נוספה מציאות אישית שאינה מופיעה בטבלת מצבת כוח אדם. מי שאיבד את משפחתו או טרם ידע מה עלה בגורל קרוביו נדרש להתמודד עם שירות בארץ חדשה ללא העורף המשפחתי המוכר. אין צורך לייחס לכל ניצול תחושה זהה כדי להבין מדוע שאלות של מגורים, קשר ושייכות היו חלק מן הקליטה, ולא עניין צדדי ללחימה.

לטרון: הקרבות והוויכוח על העולים

לטרון שלטה על ציר חשוב לירושלים, והניסיון לפתוח את הדרך עמד בלב ההתקפות עליה. לפי ארגון מורשת ההגנה, במבצע בן-נון א׳, שהחל ב-25 במאי 1948, לחמו כוחות מחטיבה 7 החדשה ומחטיבת אלכסנדרוני. ההתקפה הסתבכה והפכה לנסיגה בתנאים קשים. אותו מקור מונה 74 הרוגים במבצע. זהו נתון על כלל ההרוגים בו, לא על מספר ניצולי השואה שנפלו.

מבצע בן-נון ב׳ נערך בלילה שבין 30 ל-31 במאי. אחריו באו התקפות נוספות. ההפרדה ביניהן חיונית: מספר המתייחס להתקפה הראשונה אינו סיכום של כל קרבות לטרון, ונתון על גדוד אינו נתון על כל הכוח. גם ״עולה חדש״ עשוי לציין אדם שהגיע ימים לפני הקרב או מי שכבר שהה בארץ תקופה ארוכה יותר.

הוויכוח ההיסטורי נוגע לא רק למניין הנופלים, אלא לתיאור העולים כקבוצה שנשלחה מן האוניות לקרב ללא הכנה. בעבודתו על ההיסטוריוגרפיה של לטרון, אביעד דמביץ סוקר את הפער בין הדימוי הציבורי לבין תיאורי היחידות והמסמכים, ואת המחלוקת שהתפתחה סביב דברי מפקדים ועדויות מאוחרות. הוא מצביע גם על נוכחות ממשית של עולים שהכנתם הייתה מצומצמת. אין צורך להכחיש את הקושי כדי לבחון את ההכללות שנבנו סביבו.

לא מוצג כאן מספר מוסכם של ניצולים שזה עתה עלו ונפלו בלטרון: המקורות משתמשים בסיווגים שונים, ואין בסיס להפוך אותם למניין אחיד. המסקנה המצומצמת מבוססת יותר: עולים השתתפו בקרבות ונפלו בהם; לא כל הלוחמים היו עולים, ולא כל עולה היה ניצול שואה. תיאור מדויק צריך לזהות את היחידה, הקרב ומועד ההגעה לפני שהוא מסיק מסקנות על קבוצה שלמה.

כמה ניצולים השתתפו בלחימה

יבלונקה העריכה במאמרה משנת 1998 שכמחצית הכוח הלוחם במלחמת העצמאות היה מורכב מניצולי שואה, ובהם מגויסי גח״ל ועולים שהגיעו בשנים 1945 עד 1947. זהו אומדן מחקרי המובא בשמה, לא ספירה חדשה של כל חיילי הצבא לאורך המלחמה. הגדרתה לניצולים באותו מאמר רחבה וכוללת גם יהודים שנמלטו מרדיפות ומכיבוש.

לעומת זאת, בתקציר מאמרה של יבלונקה מ-2018, המופיע בפורטל המחקר של אוניברסיטת בן-גוריון, מובא אומדן של שליש מן הלוחמים במחצית השנייה של המלחמה. התקציר אינו מפרט את שיטת החישוב, ולכן אין להציג את הנתונים כטווח סטטיסטי מוסכם או ליישב את הפער בלי בדיקה נוספת.

אין להחיל את האומדן על כל יחידה. אתר הפלמ״ח, למשל, מציין שבגדוד השביעי של חטיבת הנגב היו עולים חדשים יותר ממחצית החיילים עם תום ההפוגה הראשונה ביולי 1948. הנתון מלמד על שינוי בהרכב גדוד מסוים. הוא אינו אומר שכל העולים בו היו ניצולי שואה ואינו מאפשר לחשב את שיעור הניצולים בצה״ל כולו.

אלה שאלות שונות: כמה ניצולים שירתו, כמה עולים היו ביחידות הלוחמות ומה היה חלקם בשלב מסוים של המערכה. שמירת ההבחנות אינה מקטינה את תרומתם. היא מאפשרת לתאר אותה בלי להפוך נתון חלקי לטענה כוללת.

מרדכי גוטמן: חיים בארץ לפני הקרב

סיפורו של מרדכי גוטמן מדגים מסלול שאינו מתחיל בהגעה ערב לטרון. לפי דף ההנצחה שלו באתר יזכור, הוא שרד מחנות כפייה ונותר יחיד ממשפחתו. אחרי השחרור שהה בהנובר, עבר לאיטליה והעפיל ב-1946 באונייה ״יאשיהו וג׳ווד״. לאחר מעצר בעתלית התיישב בנחלת יצחק ועבד בנגרות.

עם פרוץ המלחמה התגייס ושירת בחטיבת הראל. הוא נפל בקרב על הרדאר ב-1 ביוני 1948. דף ההנצחה מתעד אפוא לא רק נפילה, אלא רצף: הישרדות, מעבר בין ארצות, העפלה, עבודה וחיי יום-יום, ואז שירות ולחימה. סיפורו אינו תחליף לתמונה הרחבה, אך הוא מראה מדוע שנת העלייה משנה את הבנת השירות הצבאי.

הזיכרון והחזרת הפרטים לאנשים

המונח ״נצר אחרון״ מתייחס, לפי אתר יזכור, לחללים ניצולי שואה שנותרו האחרונים ממשפחתם הגרעינית. הוא אינו כינוי לכל ניצול שנפל. בפתח הדבר לספר ההנצחה של יד ושם מתוארת הדרך מיוזמת ההנצחה האישית של יהודה שטרנפלד אל מפעל משותף עם היחידה להנצחת החייל. זהו ביטוי מעשי לניסיון לשמר שמות וסיפורים שלא נותרו להם קרובים שיספרו אותם.

גם הטענה שהניצולים כולם שתקו אינה מספקת. יבלונקה הדגישה כי ניצולים דיברו ופעלו, אך לא תמיד סיפורם נשמע או סופר במתכונת האישית המוכרת כיום. המחקר המאוחר מאפשר לקרוא מחדש את מקומם לצד הדימויים שהתבססו בזיכרון הציבורי, בלי להחליף הכללה אחת באחרת.

למשפחה המבקשת לברר את קורותיו של לוחם, כדאי להתחיל בפרטים הניתנים להצלבה: שם קודם, שנת עלייה, אונייה, יחידה ומועד שירות. עדות משפחתית, דף הנצחה ורישום צבאי עשויים להאיר שלבים שונים. כאשר פרט אינו מתיישב עם האחרים, נכון להשאירו כשאלה פתוחה. דווקא כך אפשר להחזיר לסיפור הקבוצתי את האדם המסוים, ואת חייו שמעבר לקרב שבו זוכרים אותו.