ועידת אוויאן כינסה בצרפת נציגים של 32 מדינות בין 6 ל-15 ביולי 1938 כדי לדון בפליטים שנמלטו מן הרדיפה הנאצית. רוב הממשלות הביעו אהדה, אך לא הסכימו לשנות במידה משמעותית את מדיניות ההגירה המגבילה שלהן. כך נחשף הפער בין ההכרה הבין-לאומית במשבר לבין האפשרות המעשית של יהודים למצוא מקלט.
הוועידה לא יצרה את הרדיפה, ואין לראות בה החלטה שהפכה את השואה המאוחרת לבלתי נמנעת. היא חשפה את גבולות הסיוע בשעה שהלחץ על יהודי גרמניה ואוסטריה לעזוב הלך וגבר. מסעה של האונייה סנט לואיס בשנה שלאחר מכן ממחיש מה הייתה משמעותם של הגבולות האלה עבור משפחות שחיפשו מקום להיכנס אליו.
מדוע כינס רוזוולט את הוועידה
סיפוח אוסטריה לגרמניה במרץ 1938 הכניס יהודים נוספים תחת השלטון הנאצי והחריף משבר פליטים שכבר היה קיים. הרדיפה שילבה שלילת זכויות, פגיעה כלכלית, הפחדה ואלימות. הרצון לצאת לא הספיק: היה צורך בארץ אחרת שתסכים לקבל את האדם ולעיתים גם את משפחתו.
נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט הציע מפגש בין-לאומי. כבר בהזמנה הובהר שאין כוונה לחייב מדינות לשנות את מכסות ההגירה. הצלחת המהלך הייתה תלויה אפוא בהתחייבויות מרצון של ממשלות, שחלקן הגבילו הגירה בחקיקה ובנהלים גם לפני שהחמיר מצב הפליטים.
הרקע לא התחיל באנשלוס. חוקי נירנברג כבר מיסדו את הדרת היהודים, והתהליך הרחב של עליית הנאציזם והרדיפה צמצם את אפשרויות חייהם. ועידת אוויאן עסקה בתוצאות המדיניות הזאת, בזמן שהמשטר שרדף אותם המשיך לפעול.
בין נוכחות דיפלומטית למקומות קליטה
הנציגים נפגשו באוויאן-לה-בן, עיירת נופש על שפת אגם ז'נבה. את ארצות הברית ייצג איש העסקים מיירון טיילור. השתתפות ממשלות וארגוני סיוע העניקה למפגש חשיפה בין-לאומית, אך עצם הישיבה סביב שולחן הדיונים לא הייתה התחייבות לקלוט פליטים.
ארצות הברית שמרה על מסגרת ההגירה המגבילה שלה. גם בריטניה לא הציעה פתיחה רחבה של שעריה בהתאם להיקף המשבר. משלחות אחרות העלו קשיים כלכליים, חברתיים או פוליטיים. הנימוקים לא היו זהים בכל מדינה, אולם התוצאה המצטברת הייתה שמספר המקומות הזמינים נותר קטן בהרבה ממספר המבקשים להימלט.
הרפובליקה הדומיניקנית הייתה החריגה הבולטת כאשר הכריזה על נכונות לקבל פליטים במספר משמעותי. גם כאן יש להבחין בין הצהרה לבין ביצוע. הבטחה בדיון אינה זהה ליציאה בטוחה, לאשרת כניסה או להתיישבות בפועל. תנאי הקליטה ומספר המגיעים בהמשך הם שאלות היסטוריות נפרדות מן הנכונות שהובעה בוועידה.
ועדה חדשה שלא העניקה אשרה
אחת מתוצאות אוויאן הייתה הקמת הוועדה הבין-ממשלתית לפליטים. לכן האמירה שהוועידה לא יצרה שום דבר כלל אינה מדויקת. נוצר מוסד שהיה אמור לעסוק במשבר. עם זאת, הקמתו לא העניקה לאדם נרדף את המסמכים, את אמצעי הנסיעה או את הזכות להיכנס לארץ אחרת.
ההבדל בין פעילות דיפלומטית לבין נתיב יציאה שמיש נמצא בלב הסיפור. ממשלה יכולה הייתה להשתתף בדיונים ולהמשיך להפעיל כללים שסגרו את הדלת בפני רוב המבקשים. ארגון סיוע יכול היה לנהל משא ומתן בלי שתהיה בידיו סמכות לחייב מדינה לקלוט אדם אחד.
סקירת ועידת אוויאן של מוזיאון השואה האמריקני מתארת את הצירוף הזה של הבעת אהדה והימנעות מהרחבת הקליטה. את תוצאות המפגש צריך לבחון ביחס לצורכי הפליטים, ולא רק לפי מספר המשלחות, הנאומים או המשרדים שהוקמו בעקבותיו.
מדוע הגירה לא הייתה פעולה אחת
כדי להגר נדרשה שרשרת של אישורים ומשאבים. אדם עשוי היה להזדקק לאשרת יעד, למסמכי מעבר, להוכחת תמיכה כלכלית ולכסף לנסיעה. בני אותה משפחה לא תמיד עמדו באותם תנאים. לעיתים ההחלטה הייתה אם לצאת בנפרד, להמתין יחד או לנסות מסלול אחר שסיכוייו לא היו ברורים.
מכסה מספרית הייתה רק אחד המחסומים. גם כאשר הייתה אפשרות פורמלית להיכלל בה, דרישות מסמכים והליכים קונסולריים יכלו לעכב או למנוע את מימושה. במקביל, הרדיפה הנאצית פגעה ברכוש ובפרנסה. הלחץ לעזוב גדל דווקא כאשר נחלשו האמצעים הכלכליים שאפשרו להתחיל חיים במקום אחר.
פוגרום נובמבר 1938 הגביר את הדחיפות. לאחריו התרחבו נתיבי הצלה מסוימים, ובהם העברת ילדים לבריטניה במסגרת הקינדרטרנספורט. המהלכים הצילו חיים, אך התנאים המגבילים והפרדת הילדים ממשפחותיהם מבהירים מדוע לא היו פתרון כולל לכל המבקשים לצאת.
מסעה של הסנט לואיס לקובה
ב-13 במאי 1939 הפליגה סנט לואיס מהמבורג להוואנה כשעליה 937 נוסעים, כמעט כולם פליטים יהודים. רבים ביקשו לשהות בקובה באופן זמני בזמן שימתינו לכניסה לארצות הברית. המסע נשען על מסמכים ועל ציפיות שלא סיפקו להם הגנה כשהאונייה הגיעה ליעדה.
הרשויות בקובה סירבו להכניס את רוב הנוסעים בעקבות שינויים שנגעו לתוקף אישורי הנחיתה. הג'וינט ניהל משא ומתן עבורם, אך לא הושג הסכם. גם ארצות הברית לא התירה את כניסתם, וקנדה לא הציעה להם מקלט. האפשרות לרדת מן הסיפון נותרה תלויה בהחלטות ממשלתיות שלא יכלו לשלוט בהן.
מצוקת האונייה זכתה לסיקור נרחב. החשיפה והאהדה לא הפכו לאישור כניסה. עבור הנוסעים הייתה זו שאלה מיידית: איזו ארץ תסכים לקבל אותם, ובאילו תנאים יוכלו להישאר בה? ההבדל בין לדעת על משבר לבין לאפשר פתרון נעשה מוחשי מאוד על סיפון האונייה.
החזרה לאירופה לא הייתה חזרה של כולם לגרמניה
ביוני 1939 חזרה סנט לואיס לאירופה, אך נוסעיה לא נשלחו כולם בחזרה לגרמניה הנאצית. המשא ומתן הביא לקליטתם בבריטניה, בצרפת, בבלגיה ובהולנד. ההבחנה הזאת חיונית, משום שהסיפור נפוץ לעיתים בגרסה מקוצרת שמוחקת את שלב הקליטה ואת ההבדלים בגורל הנוסעים.
מחקר מוזיאון השואה האמריקני קבע כי 254 מנוסעי האונייה נרצחו בהמשך בשואה. חלק ממי שהגיעו ליבשת אירופה הצליחו להגר שוב לפני הפלישה הגרמנית ב-1940, ואחרים שרדו את הכיבוש. 288 הנוסעים שהתקבלו בבריטניה נשארו מחוץ לשלטון הנאצי, אם כי אחד מהם נהרג בהפצצה בזמן המלחמה.
לכן אין לומר שכל הנוסעים נרצחו, או שעצם החזרה לאירופה הייתה מוות מיידי. מנגד, קבלה זמנית לצרפת, לבלגיה או להולנד לא הבטיחה ביטחון לאורך זמן. הכיבוש הגרמני של מערב אירופה הפך מקומות שנחשבו מקלט למרחבי סכנה. גורל הנוסעים השתנה גם לאחר שהמסע הימי הסתיים.
אפשרויות מוגבלות וקריאה ללא חוכמה בדיעבד
אוויאן וסנט לואיס ממחישים את הפער בין הרצון להימלט לבין קיומו של נתיב יציאה. הפליטים לא קבעו את חוקי ההגירה, את החלטות הקונסולים או את קצב ההתפשטות הגרמנית. תנאים יכלו להשתנות לאחר שכבר מכרו רכוש, קנו כרטיסים או נפרדו מקרובים.
גם הידיעה המאוחרת אינה צריכה להחליף את עולמם של מקבלי ההחלטות אז. אדם שבחר במדינה מסוימת לא החזיק מפה של הכיבושים העתידיים. ניסיון שלא הצליח בדיעבד יכול היה להיות בחירה סבירה בין האפשרויות המעטות שנראו זמינות באותו רגע.
כישלון הוועידה לפתוח די מקומות מקלט היה בעל משמעות, אך אינו ההסבר היחיד לרצח שבא אחר כך. גרמניה הנאצית ובעלי בריתה ומשתפי הפעולה שלה ביצעו את השואה. מדיניות הקליטה הבין-לאומית השפיעה על יכולתם של נרדפים לצאת מתחום הסכנה. הבחנה בין האחריות לרדיפה לבין המחסומים בפני הימלטות מאפשרת להבין את שני התהליכים במדויק.