אנה פרנק (Anne Frank) הייתה נערה יהודייה שנולדה בפרנקפורט ב-12 ביוני 1929 והחלה להתפתח כסופרת בעת שהסתתרה מפני הרדיפה הנאצית באמסטרדם. יומנה מתאר את החיים באגף האחורי שבו הסתתרה, את יחסיה עם הסובבים אותה ואת שאיפותיה ומחשבותיה. לאחר מעצרה ב-4 באוגוסט 1944 גורשה דרך וסטרבורק לאושוויץ-בירקנאו ובהמשך לברגן-בלזן, שם מתה בשנת 1945. אביה, אוטו פרנק, שרד ופעל לפרסום כתביה לאחר המלחמה.
היומן הוא מסמך אישי וגם יצירה שאנה עצמה החלה לעבד לקראת פרסום עתידי. הוא אינו מתעד את גירושה ואת חודשי חייה האחרונים, שאותם יש לשחזר ממקורות אחרים. ההבחנה מאפשרת לראות בה אדם מסוים וכותבת צעירה, לצד הבנת הרדיפה שהביאה למותה. פרסומה יכול לפתוח דרך ללימוד השואה, אך אינו צריך להחליף את ההיסטוריה הרחבה בסיפור מוכר אחד. גם בתוך סיפורה יש להבחין בין מה שכתבה בעצמה, מה שתועד בידי אחרים ומה שנותר בלתי ידוע.
מפרנקפורט לאמסטרדם
אנה הייתה בתם הצעירה של אוטו ואדית פרנק; אחותה מרגוט הייתה מבוגרת ממנה בשלוש שנים. המשפחה עזבה את גרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 והתיישבה באמסטרדם. המעבר הרחיק אותה מן הרדיפה האנטישמית שהחריפה, אך חייב בנייה מחדש של בית ופרנסה בארץ אחרת. אוטו הקים עסק, והילדות למדו הולנדית והשתלבו בבתי ספר. אנה יצרה חברויות ופיתחה תחומי עניין שניכרו בהמשך בכתיבתה. אלה היו חיים ממשיים לפני המסתור, ולא רק הקדמה לאסון שיבוא.
חשוב לזכור את התקופה הזאת משום שאנה לא נולדה כסמל לרדיפה. היא הייתה ילדה במשפחה, תלמידה וחברה. תצלומים והתכתבויות מן השנים האלה משמרים עולם חברתי שהיומן לבדו אינו מתאר במלואו. ההיסטוריה של אמסטרדם היהודית ממקמת את בני פרנק בתוך קהילה עירונית מגוונת. כך אפשר לראות את משפחתה לא כבית מבודד שגורלו התפתח מחוץ להקשר, אלא כחלק מרשת של שכנים, מוסדות, מהגרים ויהודים ותיקים שחייהם השתנו תחת הכיבוש.
גרמניה פלשה להולנד ב-10 במאי 1940. השלטון הכובש הגביל בהדרגה את לימודי היהודים, עבודתם, תנועתם והגישה שלהם למרחבים ציבוריים. אנה נדרשה ללמוד בבית ספר יהודי, והמשפחה עמדה מול סכנת גירוש גוברת. תקנות שמופיעות בנפרד ברשימה משפטית הצטברו בחיי היומיום: מסלול הליכה, קנייה או פעילות חברתית שהיו רגילים נעשו אסורים או מסוכנים. הרדיפה פעלה גם באמצעות הצמצום המתמשך של האפשרויות, ולא רק ברגע המעצר או העלייה לרכבת.
גורל המשפחה היה חלק מהשואה בהולנד, שבה רשמו השלטונות הגרמניים ומשתפי הפעולה עמם את היהודים, בודדו אותם וגירשו אותם. מסתור היה דרך אפשרית אחת לנסות להינצל, אך הוא דרש מקום, כסף, עוזרים ושמירת סוד לאורך זמן. המשאבים האלה לא עמדו לרשות כל משפחה. העובדה שבני פרנק מצאו מקום מסתור אינה מלמדת שכל מי שנרדף יכול היה לבחור באותה דרך, וגם אינה מעידה שמסתור סיפק הגנה יציבה או ודאית.
שמונה אנשים באגף האחורי
ב-5 ביולי 1942 קיבלה מרגוט זימון למה שהשלטונות הציגו כשירות עבודה. למחרת נכנסה המשפחה למסתור, מוקדם מן המתוכנן. המקום היה האגף האחורי של בניין העסק של אוטו בפרינסנחראכט 263. אל ארבעת בני פרנק הצטרפו הרמן ואוגוסטה ואן פלס ובנם פטר, ובהמשך רופא השיניים פריץ פפר. בסופו של דבר חיו במקום שמונה אנשים. המרחב המצומצם חייב אותם לארגן יחד פעולות בסיסיות, בזמן שכל אחד נשא עמו הרגלים, פחדים ויחסים קודמים.
עוזרים שהיו קשורים לעסק סיפקו מזון, חדשות וצרכים נוספים. מיפ חיס ובפ פוסקאול היו בין מי שקיימו את הקשר החיוני עם העולם החיצון. הסיוע לא היה מעשה דרמטי יחיד שאחריו הושג ביטחון. הוא דרש החלטות חוזרות, השגת אספקה והתמודדות עם סיכוני גילוי תחת הכיבוש. המסתתרים היו תלויים במאמץ המתמשך הזה, בלי יכולת לשלוט במתרחש מחוץ לחדריהם. היחסים בין מי שבפנים למי שבחוץ נבנו מתוך אמון, תלות ואחריות יומיומית כבדה.
שגרת החיים הושפעה מן הצורך שלא להישמע לאנשים שעבדו בבניין. בשעות מסוימות היה צורך להגביל תנועה ורעש. הצפיפות החריפה מחלוקות רגילות על הרגלים, פרטיות וחובות משותפות. אנה כתבה על מתחים במשפחה ועל יחסיה המשתנים עם פטר. אין לקרוא את דבריה כפסק דין מלא וניטרלי על כל אדם שתיארה. זו נקודת מבטה של כותבת צעירה הנתונה ללחץ ממושך. דווקא ההכרה במגבלה מאפשרת לקרוא את הטקסט ברצינות, בלי להפוך את שאר הדמויות לדמויות שטוחות.
במסתור היו גם לימודים, קריאה, הומור ותוכניות לעתיד. הפעילויות האלה לא התקיימו מחוץ להיסטוריה של הרדיפה, אלא היו דרכים לשמור על חיים בתוכה. העובדה שהמעצר לא התרחש במשך יותר משנתיים לא ביטלה את הפחד. ידיעות מבחוץ עוררו תקווה או חרדה, והאפשרות של גילוי נשארה מעבר לשליטת המסתתרים. תחושת הזמן הייתה לכן כפולה: ימים שחזרו על עצמם בתוך חלל סגור, ומלחמה מתקדמת בחוץ שיכלה לשנות את הגורל בכל רגע.
יומן ועבודה מודעת של סופרת
אנה קיבלה את היומן בעל הכריכה המשובצת ליום הולדתה השלושה-עשר, זמן קצר לפני הכניסה למסתור. בהמשך כתבה במחברות ובדפים נוספים. היא תיעדה אירועים ורגשות, ניסתה את כוחה בסיפורים וחשבה ברצינות על עתיד כסופרת או כעיתונאית. הדימוי המוכר של ספר קטן אחד מסתיר אפוא את היקף כתיבתה ואת מגוון הצורות שבהן ניסתה להתבטא. היא לא רק רשמה מה קרה, אלא גם חיפשה דרכים לספר, לאפיין אנשים ולהעמיד מחשבות לבחינה.
בשנת 1944 שמעה ברדיו פנייה של הממשלה ההולנדית הגולה לשמור יומנים ומסמכים מתקופת המלחמה. בעקבותיה החלה לעבד את רשימותיה לספר שקראה לו ״האגף האחורי״, Het Achterhuis. העיבוד לא היה העתקה בלבד. היא בחרה חומרים, הרחיבה ושינתה ניסוחים מתוך מחשבה על קוראים עתידיים. ההשוואה בין הנוסחים שנותרו מראה כותבת המקבלת החלטות ספרותיות. ההבחנה הזאת חשובה משום שהיא מעניקה לאנה מקום פעיל בתולדות הספר, ולא מציגה אותה רק כמקור חומר שעורכים אחרים עיצבו לאחר מותה.
נהוג לכנות את היומן הראשוני נוסח א׳ ואת העיבוד של אנה נוסח ב׳. אוטו הסתמך על שניהם כשערך את המהדורה הראשונה, המכונה לעיתים נוסח ג׳. הכינויים מציינים שלבים בתולדות הטקסט, ולא גרסאות מתחרות בשאלה מי כתב אותו. הם מסבירים מדוע מהדורות שונות אינן זהות ומדוע צריך לבדוק ציטוט לפי מהדורה ותרגום מסוימים. שינוי עריכתי אינו בהכרח שינוי במקור ההיסטורי; לעיתים הוא נובע מבחירה בין שני נוסחים שאנה עצמה כתבה.
קריאה לצד יומנים אחרים מתקופת השואה מבהירה גם את ייחודו של היומן. אנה כתבה במסתור, קיבלה חדשות בעקיפין ולא ידעה כיצד יסתיים סיפורה. אחרים כתבו בגטאות, במחנות או בתנאי הסתתרות שונים. שום יומן יחיד אינו יכול לייצג את כל החוויות היהודיות. כוחו של הטקסט הוא בקול המסוים ובמבט המדויק שלו, ולא ביכולתו לעמוד במקום כל הקורבנות. ההשוואה מרחיבה את התמונה בלי לבטל את הייחוד של כל כותב.
המעצר והשאלה שלא נפתרה
ב-4 באוגוסט 1944 פשטו אנשי משטרה על המסתור ועצרו את שמונת יושביו. גם שניים מן העוזרים נעצרו. הרשומה האחרונה ששרדה ביומן נכתבה לפני הפשיטה, ולכן כתיבתה של אנה אינה יכולה להסביר כיצד הגיעו השלטונות למקום. חקירות מאוחרות בחנו חשודים אפשריים בהלשנה ונסיבות אחרות של החיפוש, אך לא נקבע הסבר מוכח. העובדה שקיימים תיאורים מפורטים של המעצר אינה ממלאת מאליה את הפער בשאלת המידע שקדם לו.
ההבחנה בין השערה להאשמה מוכחת חשובה במיוחד במקרה הזה. העניין הציבורי בזיהוי ״המלשין״ עודד שוב ושוב מסקנות החורגות מן הראיות. בשנת 2022 קבע בית אנה פרנק שאין במידע הקיים בסיס להאשים את האדם ששמו הוצג בחקירת ״תיק קר״ שזכתה לפרסום רב. המוסד תמך בדחיית האשמה שלא בוססה. אין הצדקה להכניס אדם להיסטוריה כמסגיר על סמך אפשרות בלבד, גם כאשר האפשרות מוצגת בסיפור משכנע או בלשון של הסתברות גבוהה.
נבחנה גם האפשרות שהפשיטה החלה בחקירה שאינה קשורה ישירות למסתתרים. אפשרות זו אינה מוכיחה שלא הייתה הלשנה; היא ממחישה מדוע סיבת הגילוי עדיין אינה מוכרעת. המסקנה האחראית מוגבלת וברורה: המעצר מתועד, אך שרשרת המידע שהביאה אליו אינה ידועה בוודאות. אי-הוודאות אינה נוגעת לאחריות לרדיפה עצמה. שלטונות הכיבוש ארגנו את הצעדים האנטי-יהודיים, המעצרים והגירושים. פער בתיעוד של אירוע אחד אינו מטשטש את המנגנון הרחב שתועד במקורות רבים.
וסטרבורק, אושוויץ וברגן-בלזן
לאחר מעצר באמסטרדם נשלחו שמונת המסתתרים למחנה המעבר וסטרבורק. ב-3 בספטמבר 1944 גורשו לאושוויץ-בירקנאו. שם הופרדו הגברים מן הנשים. אנה, מרגוט ואדית הוכנסו למחנה הנשים, ואוטו נכלא בנפרד. המשפחה איבדה גם את האפשרות המוגבלת להיות יחד שהתקיימה במסתור. המעבר בין תחנות הגירוש מדגים כיצד מערכת המחנות פירקה קשרים, והותירה לאנשים מידע מועט מאוד על גורל הקרובים שהופרדו מהם. הישרדות של בן משפחה אחד לא הבטיחה ידיעה על האחרים.
בסתיו 1944 הועברו אנה ומרגוט לברגן-בלזן. אדית נשארה באושוויץ ומתה שם; אוטו שרד ושוחרר בידי כוחות סובייטיים. האחיות נחשפו בברגן-בלזן לתנאים שהלכו והחריפו, ובהם רעב, קור ומחלות, ושתיהן חלו בטיפוס. חודשי חייהן האחרונים מוכרים מרישומי משלוחים ומעדויות של אנשים שפגשו אותן, ולא מהמשך של היומן. חשוב לסמן את המעבר בין סוגי המקורות כדי שלא לייחס לאנה תיאור של חוויות שלא הותירה עליהן טקסט ידוע.
מחקר שפרסם בית אנה פרנק בשנת 2015 הסיק שהאחיות מתו ככל הנראה בפברואר 1945, מוקדם מן התאריך במרץ שחזר שנים רבות בפרסומים. יום מותן המדויק לא נקבע. תאריך רשמי שנרשם לאחר המלחמה אינו בהכרח תאריך המבוסס על עדות בת הזמן. אנה הייתה בת חמש-עשרה במותה. כישרונה והשפעת כתביה אינם משנים את העובדה שנשללה ממנה הבגרות שדמיינה. ההיסטוריה של ילדים ונשים בשואה ממקמת את גורלה בתוך הרס מערכות התמיכה המשפחתיות בכל רחבי אירופה הכבושה.
אוטו פרנק והפרסום לאחר המלחמה
מיפ חיס ובפ פוסקאול אספו את הדפים לאחר המעצר, לפני פינוי המסתור. מיפ שמרה אותם ומסרה אותם לאוטו לאחר שנודע לו שבנותיו מתו. הוא היה היחיד משמונת המסתתרים ששרד. הקריאה העמידה אותו מול שאיפותיה של אנה ומול חלקים מעולמה הפנימי שלא הכיר במלואם. מסירת הדפים חיברה בין מעשה ההצלה של כתב היד לבין האפשרות של קוראים עתידיים לפגוש את קולה. הטקסט שרד באמצעות אנשים שפעלו בזמנים שונים ולמטרות שונות.
המהדורה ההולנדית הראשונה של ״האגף האחורי״ ראתה אור בשנת 1947. אוטו שילב את הכתיבה הראשונית והמעובדת, וקיבל החלטות עריכה שכללו השמטות של חומר אישי. מהדורות מאוחרות החזירו קטעים נוספים והבהירו את תולדות הנוסחים. בדיקות מחקריות ופורנזיות ביססו את אותנטיות כתיבתה של אנה; הבדלים בין מהדורות אינם ראיה לזיוף. תרגומים, מחזה וסרט הביאו את הסיפור לקהלים רחבים. כל עיבוד בחר דגשים ומבנה, ולכן סצנה על במה אינה בהכרח תמליל של שיחה היסטורית.
לקרוא את אנה בתוך עולמה ההיסטורי
מחשבותיה של אנה על בני אדם ועל העתיד נוגעות בקוראים הרחוקים מאוד מנסיבות חייה. ההזדהות נעשית מטעה כאשר מנתקים משפטים מזהותה היהודית, מן הכיבוש וממותה. משפט שנכתב בתקווה אינו מסקנה על אירועים שלא הספיקה לתעד. היומן מסתיים לפני הגירושים שהביאו למותה. משום כך אין להפוך קטע נבחר למסר אחרון המסכם כביכול את עמדתה כלפי מה שעברה לאחר המעצר. גבולות הטקסט הם חלק מן האחריות של מי שמלמד אותו.
מורשתה נשמרת טוב יותר כאשר הקריאה הספרותית וההקשר ההיסטורי נשארים יחד. אפשר להבחין בהומור, בתיקונים, בסתירות ובשאפתנות, ובמקביל לעקוב אחר ההגבלות וההחלטות שעיצבו את חייה. אפשר להכיר בעוזרים בלי להניח שסיוע היה זמין תמיד, ולהכיר בשאלות פתוחות בלי להמציא תשובות. כך אנה נשארת אדם וכותבת, ולא רק סמל מעודד המנותק מתולדות ההרס. המפגש עם קולה יכול להוביל גם אל קולות פחות מוכרים, שגורלם חשוב אף שלא נעשו חלק מן הזיכרון העולמי באותה מידה.
מקורות
- Anne Frank House, Who Was Anne Frank?, undated
- United States Holocaust Memorial Museum, Anne Frank Biography: Who Was Anne Frank?, undated web article
- Anne Frank House, The Two Versions of Anne’s Diary, undated
- Anne Frank House, The Complete Works of Anne Frank, undated
- Anne Frank House, Anne Frank’s Last Months, March 31, 2015
- Anne Frank House, Statement Cold Case Counter-Investigation, March 23, 2022
- Anne Frank House, The Authenticity of the Diary of Anne Frank, undated